אז לכבוד החגים שבאו עלינו לטובה ארזתי מיטלטליי, מגבוניי ופירותיי ושמתי פעמיי צפונה. בתכנון: הבניאס, שמורת החולה, ואם אפשר אז גם צפת או ראש פינה.

7:30 לטיול יצאנו. הבניאס ממוקם 154 ק"מ צפונה מתל אביב בקו אווירי, או 187 ק"מ בנסיעה. הכבישים היו ריקים, גלגל"צ ניגן את נועה קירל, וכאן התגשם במלואו טיפ מס' 1 שלי: הפיתוי גדול, אבל בעתות חג אמרו לא לכנרת. קצת בלתי טבעי בשבילי לנסוע צפונה ולא לראות את האתר הכי מפורסם בצפון, אבל אף אחד מאיתנו לא רוצה להיתקע שעות בפקקים בכביש סובב כנרת. כך הגעתי לבניאס לאחר פחות משלוש שעת, פלוס עצירה לפיפי בדרך.

פאוזה. מדהים בעיניי שטוחנים לנו ללא לאות כמה שמדינת ישראל קטנה. כמעט שלוש שעות נסיעה בתוך ישראל נראה לי כמו מעבר להררי החושך. מרחק בלתי נתפס.

אז הגעתי עד הבניאס, אי שם ברמת הגולן, שמסתבר שיש שקוראים לו נחל חרמון (מי הם? קוראי ויקיפדיה?). בכל מקרה, לא הייתי בבניאס מאז 2006, בטיול השנתי בכיתה י'א. אין לי הסבר לזה, אבל הבניאס זכור לי לגמרי אחרת. בצורה שלו, בקומפוזיציה שלו, בדרך בה הוא בנוי, באופן בו האור חודר מבעד לשיחים. אולי בזמנו בכלל הייתי בנחל דן? מי יודע? בכל מקרה, קשה להאמין שכך נראית הארץ הקטנה שלנו. במקום היו שצי אופציות: מסלול של 45 דקות על גשר תלוי, ומסלול בן דקות ספורות שמגיע ישירות למפל. בחרתי באופציה השנייה. לא אוהבת מסלולים עם אבנים מידרדרות. מזכיר לי טראומות מטיולים שנתיים וגליצ'ים במסלול מול כל השכבה. לא בבית ספרי.

מכאן הייתי אמורה להמשיך להחולה, גולת הכותרת, אבל בדרך צד את עיניי יעד שלא ידעתי על קיומו. בסמוך לשאר ישוב קמה אנדרטה לנופלים באסון המסוקים. עצרתי, כמובן.

וכעת, שאלה רטורית לי אליכם: איזהו טיול ללא פקשוש? כאשר יורדים מהגולן לעבר הגליל, רואים בדרך גם את אגמון החולה, וגם את שמורת החולה, ששניהם חלק מעמק החולה. כל כך הרבה שמות, ואני רק רציתי לראות ציפורים במעופן לעת סתיו. בכל מקרה, שניהם זוכים לחיבוק החם של Waze, עם לוגו של רשות הטבע והגנים או קק"ל. מה עושים? אן-דן-דינו, כמובן. כך הגעתי לאגמון החולה. טעות. כשמגיעים לאתר, רואים חניון גדול, נתקלים בעם ישראל על טפו (שלרוב נמצא באמצע טנטרום), יש סככה גדולה, המוני ריקשות ואופניים להשכרה, אך אבוי – כשיוצאים למסלול, הולכים והולכים ומגלים שאין פואנטה. הטמפרטורה מגיעה ל-33 מעלות, השמש קופחת, ואף אחד מהמבקרים לא יודע להגיד מה נמצא בסופו של שביל אספלט ארוך. אחרי 500 מטרים עשיתי אחורה פנה. נו שוין, אמרתי, אסע לאח החורג של האתר הזה, שמורת החולה. בדרך כמעט קניתי כרטיס לסיור ברכב ספארי, מעין עגלה-טרקטור קיבוצניקי בו עושים סיור מודרך, אבל בסוף החלטתי שאני רוצה לשמורה/אגמון/עמק המוכר (מחקו את המיותר) שהייתי בו לפני 15 שנה. אז קבלו טיפ מס' 2 ממני: סביר להניח שאתם מחפשים את שמורת החולה ולא אחרת.

אז אחרי מספר דקות נסיעה הגעתי לסיבה שלשמה התכנסתי באחת הנקודות הכי מרוחקות מתל אביב שיש למדינת ישראל להציע. הציפורים. כמה מדברים על הציפורים בעונת המעבר בהחולה! אז חשבתי עצמי נשיונל ג'יאוגרפיק, העמדתי פנים שרוחו של מוטי קירשנבאום שורה עליי ויצאתי לבדוק. לפחות הפעם הגעתי למקום הנכון, שמורת החולה. מסלול מעגלי של 1.5 ק"מ שמשקיף בחלקו על האגם.

מה אני אגיד לכם? זו אשמתי. כנראה לא ניחנתי באורך הרוח הדרוש כדי להיות צלמת בנשיונל ג'יאוגרפיק. המליצו באוזניי להגיע בזריחות או בשקיעות. זאת אני שהגעתי ב-12 בצהריים, כשרוב הציפורים בסייסטה. ציפיתי לראות ציפורים נודדות סמליות, אך זה לא קרה. גם הסתיו עוד לא ממש התחיל, כי כנראה שעונת הנדידה לא מסונכרנת ב-100% עם החגים. אז להלן טיפ מס' 3: תתעניינו. פקחו עיניים ואוזניים ואם צריך, בטח יש קבוצות פייסבוק של צפרים חובבים שאפשר לשאול אם גם הדיוטות יכולים לראות ציפורים. מה שכן, לפחות בשיאו של החג, כאשר חופים בכנרת נסגרים מרוב צפיפות, הייתי בין היחידים בשמורה. אם זה לא יתרון, אני לא יודעת מה כן. אגב, הידעתם? המאבק הציבורי לשימור הטבע יוצא הדופן בשמורה, לרבות מינים אנדמיים, הוא זה שהוליד את החברה להגנת הטבע ב-1954.

מכאן המשכתי לאגמון מרקט, שוק אוכל מקורה ומגניב, לא הרחק ממלון גליליון. במקום מצפה אוכל בוטיקי-גלילי-מקומי-אנין, בדיוק כפי שרציתי. גליל ותל אביב גם יחד.

כבר היה 15:30 והדרך היחידה להתחמק מהפקקים הייתה למהר, אז החלטתי להסתפק בטיול ברכב בראש פינה. העניין הוא שלא רציתי להרחיק לכת מהכביש הראשי, אז יצא שהשקפתי עליה מבחוץ. חבל. מקום פסטורלי להפליא ומילה נרדפת לאקזוטיקה גלילית בעיני תל אביבים. אותו כנ"ל היה בצפת הסמוכה, רק שכאן מצאתי את עצמי בעליות פתלתלות שהיו די מיותרות, אם בכל מקרה לא ירדתי מהכביש. טיפ מס' 4 ממני אליכם: אין חצי היריון. או שאתם עושים את צפת או ראש פינה, או שלא. סיור ברכב לא יוביל לשום דבר מלבד עיכוב ופקקים בכביש החוף לעת ערב.

בסמוך לקריית טבעון המצב הסלים. ה-Waze החליט לעשות מעשה ושלח אותי לכביש מוזר בו יש שלוש אופציות: לעלות את כל העליות של קריית טבעון לשווא, להיכנס דוך לחיפה, או לבחור באופציה הנוראית מכל, שהיא להיכנס לכביש 6. כאן מגיע הטיפ החמישי והאחרון שלי להיום: האגדה מספרת על כפתור חבוי ב-Waze שמונע ממנו נסיעה בכבישי אגרה. מצאו אותו. גם אם צריך לשבת עליו שעות ולהרגיש כאילו אתם מינימום מפצחים את הגרעין.

אגב, בסופו של דבר הגעתי הביתה ב-19:00, אחרי יותר משלוש שעות נסיעה ועצירה בארומה בסביבת בת גלים בחיפה. הפקקים דווקא לא היו יותר מדיי נוראיים. לפחות זה.