יוון זה כאן – טיול סתווי ביוון, חלק א'

אין על יוון. תשאלו את מיליוני הישראלים שהבינו כבר מזמן שאין טעם לנסוע לאילת, כאשר יוון היא אלטרנטיבה ראויה להפליא. אילת היא אותה אילת בכל פעם, רק המחירים עולים בעשרות אחוזים בכל שנה. הייתם בכרתים? פעם הבאה תיסעו לרודוס. הייתם ברודוס? פעם הבאה תיסעו לקוס. הייתם בקוס? פעם הבאה תיסעו למיקונוס. כך אפשר להמשיך עוד ועוד.

אנחנו, להבדיל, רצינו להכיר את ה-mainland, כלומר החלק היבשתי שלה ולא האיים, פשוט כי לאזורים הללו יש טיול מאורגן ולאיים לא ממש. כך יצא שבפחות מ-1,000$ לשבוע, קיבלנו טיסה, מלון, אוטובוס והדרכה צמודה. מה רע?

תקציר מקוצר בהחלט

הטיול החל ב-10.10, כאשר הטיסה לסלוניקי שנמשכת כשעתיים המריאה ב-20:30, ואילו הטיסה חזור יצאה ב-18.10 בשעה 00:15. 7 ימי טיול מלאים בכל טוב.

מזג האוויר

קסום, לא פחות. לפי התחזיות, דובר בממוצע על 12 מעלות בלילה ו-25 מעלות ביום. בפועל, אין לי מושג מתי היו 12 מעלות ופחות. אולי ב-4 לפנות בוקר, כשאין נפש חיה בחוץ. השמש זורחת ב-7:30 בבוקר, עניין שכל מטייל באירופה או ארה"ב מכיר. בבקרים, כשיצאנו, היו 16-18 מעלות, ובשעות הערב כ-20 מעלות. כלומר, לא השתמשתי בשלושת הז'קטים שארזתי בכלל. השמיים היו בהירים, לא ירדה טיפה אחת של גשם, ובאותה נשימה, צבעי הסתיו כבר הגיעו ליוון, הודות לירידה בטמפרטורה ומעט גשמים שירדו לפני שהגענו. כפי שניתן לנחש, המחזה של מרבדים מוריקים עד קו האופק, בליווי טאץ' אדום-כתום של סתיו הוא לא פחות מעוצר נשימה. בקיצור, הטוב ביותר מכל העולמות, יותר טוב מזה ונשתגע.

האוכל

אני לא צריכה לספר לכם שמדובר במטבח שמתכתב עם מקבילו הישראלי. בכל טברנה (כן, גם המסעדה העגמומית ביותר נקראת טברנה. זה פשוט השם) תמצאו סלט יווני, ובאורח פלא, כל הסלטים היווניים שהזמנתי במהלך הטיול היו בגדר העתק-הדבק. אותן קוביות של עגבניות ומלפפונים בדיוק באותו הגודל, אותן רצועות בצל ופלפלים, אותם זיתים ואותו גוש פטה שעליו נבזק אורגנו. בכל המקומות ביקשתי no olive oil, ולרוב כיבדו את בקשתי. מלבד זאת, ניתן למצוא מנות ראשונות כמו פלפלים ממולאים בגבינה, צזיקי או עלי גפן ממולאים. במנות העיקריות יש שיפודים ודגים, שמקורות יודעי דבר סיפרו שלא תמיד קלעו לחך הישראלי.

מה הקאץ'? הכל נוטף שמן. בהגזמה. באלימות. באופן חסר פרופורציה בעליל. כבר עדיף להזמין צ'יפס ולא שעועית ירוקה או ארטישוק שמבצעים שחייה צורנית בשמן, כמו שאני עשיתי. בתור צמחונית, קרה לא פעם שסיימתי ארוחה כשאני לא שבעה ב-100% (לא תמיד הייתה לי אופציה לאוכל חם שמותאמת לצמחונים, וגם סנדוויץ' צמחוני הוא לא מחזה נפוץ), אבל בטוחה שמילאתי את מכסת הקלוריות ב-200%. הכי blue balls. מה שכן, כישראלים שיודעים דבר או שניים על יוקר המחייה, אף פעם לא נמאס לבקר במקום יותר זול ולזכות להפתעות טובות בתג המחיר. המחירים תמיד היו נוחים, ולא משנה כמה מתאמצים, קשה מאד לסיים ארוחה לשלוש נפשות במסעדה ביותר מ-30 יורו.

המנטליות המקומית

ביוון יש בסך הכל 10.7 מיליון אזרחים, מספר לא גדול בהרבה מזה שבישראל, אולם יוון גדולה פי 6 מישראל ואף יותר. מרגישים את זה. כשמסתובבים בספר שמחוץ לסלוניקי ואתונה, אפשר להרגיש לרגע שאתם לבד בעולם. המקום ריק. שהאחרון יכבה את האור. הכבישים ריקים, פקקים הם בגדר מיתולוגיה יוונית. לפעמים זה נחמד, לפעמים זה מקריפ.

היוונים הם לא אנשים ראוותניים. לא תמצאו עושר קיצוני ואחוזות, אבל גם לא עוני קיצוני. תמצאו לא מעט בתי עסק עייפים ומרופטים שלא הייתה מזיקה להם מתיחת פנים ובינתיים הם מכערים את הנוף, אם לא תיזהרו תמצאו כייסים, תמצאו מהגרים מלחיצים, אבל לא תמצאו הומלסים. אומרים שיוון נקלעה לסיטואציה שהיא גוש היורו, ומרגישים את זה. אומרים גם שפשוט אבד להם דור, כאשר האקדמאים הצעירים מעדיפים להגיע למקום מתקדם יותר באיחוד האירופי, כמו גרמניה, ובינתיים בקושי רב אפשר להגיד שיש להם תעשיית הייטק וסייבר. אם אתם מתקשים לנקוב בשמות של ערים ב-mainland ביוון מלבד אתונה וסלוניקי, דעו שאתם בחברה טובה. יוון במקום לא טוב ברמת העיור, והעיר השלישית בגודלה ביוון היא פצפונת לעומת 5.5 מיליון התושבים באתונה ו-1.7 מיליון התושבים במטרופולין סלוניקי. הדבר משפיע לרעה על הכלכלה שלהם, שנשארה מסורתית, כפרית, מאב לבנו.

עוד נקודה ששווה להזכיר – למשמע המילה 'יוון', חשבתי שנראה הרבה ארכיטקטורה סטייל סנטוריני בטרם התמסחרה עד גועל – בתים לבנים, גגות כחולים ופשטות כובשת שפשוט אי אפשר לזייף. מסתבר שזה לא מחזה שרואים ב-mainland יוון, אלא בעיקר בגלויות של סנטוריני, או בכלל, באיים.

בכל אופן, רובם ככולם יודעים אנגלית ברמה מספקת.

המלצה חמה

מכירים את השיר 'הכל בגלל מסמר קטן'? אז דעו לכם שאני חוויתי את גרסת המציאות: תמיד, לעולם ועד, לא משנה לאן אתם נוסעים, הגיעו עם שנאי חשמלי מהארץ. לתומי חשבתי שאנחנו נוסעים לאירופה ולכן ויתרתי על השנאי ששימש אותי בבריטניה וארה"ב. טעות גמורה. מסתבר שהנקודות החשמליות ביוון מיועדות לשני חורים עגולים, ומי שנסחב מהארץ עם לפטופ שהתקע שלו כולל שלוש שיניים מוזמן לאכול את הלב. כשהגעתי למלון הראשון בסלוניקי בשעה 1 בלילה חשכו עיניי, חשבתי שסתם נקלעתי למלון פח (מה שהיה נכון, בלי קשר). למחרת חיפשתי בעיר שנאי חשמלי, וכשלבסוף הבינו למה אני מתכוונת ומצאתי את מבוקשי, גיליתי שקיבלתי מוצר בלאי שלא עובד. 6 יורו שהלכו לפח הם לא ביג דיל, אבל העצבים שהיו כרוכים בהיסחבות מיותרת עם מחשב במזוודה, 4-5 ק"ג כאבן שאין לה הופכין, פלוס העובדה שהיה פחות מקום לשופינג, פלוס העובדה שהייתי צריכה לקנות חבילת גלישה נוספת ב-360 ש"ח כי לא יכולתי לגלוש במחשב אלא רק מהסמארטפון – זה כבר כן ביג דיל. התייאשתי וויתרתי על קניית שנאי נוסף, ועדיין לא יכולתי שלא לקלל כשבכל אחד מארבעת המלונות גיליתי את אותה נקודה חשמלית בדיוק, עם שני חורים ותו לא. הכל בגלל מסמר קטן.

אז יאללה, עכשיו נצלול לחלקו הראשון של הטיול? הבה.

11.10, היום השני

סלוניקי נבנתה ע"י גיסו של אלכסנדר מוקדון, והיא בירתה של מקדוניה (לא צפון מקדוניה, השכנה האומללה בצפון ששומעים עליה רק באירוויזיון, ובאחרונה נגנב לה השם. עוד אסביר בהמשך). העיר זכתה לפיתוח מואץ בימי קדם, בזכות ויה אגנטיה, מושג שחוזר על עצמו שוב ושוב בכל טיול ביוון – דרך שנסללה בין רומא לאיסטנבול ועברה בעיר הנמל סלוניקי.

האתר הראשון אליו הגענו לעת בוקר היה תצפית פנורמית (יש תצפית שהיא לא פנורמית?) מהמצודה אפטפיריגיו שברובע הטורקי, המשקיפה על כל שכונותיה של סלוניקי לעברו של הים האגאי. כן. הים האגאי ולא התיכון הוא שליווה אותנו לאורך הטיול. זהו הים שעוטף את יוון ממזרח, והוא שלוחה של הים התיכון. חבל. כבר בניתי על תמונה בכותרת 'חלון לים התיכון' באינסטגרם שלי, אך no can do. העיר נשרפה לחלוטין ב-1917 ונבנתה מחדש ב-1925 בדגם משופר, שתי וערב שמקל על ההתמצאות.

התחנה השנייה הייתה כנסיית דמיטרי הקדוש, שכל חובב כנסיות (כמוני, למשל) לא יכול שלא להתלהב ממנה ומריבוי הזהב בכל פינה, ולהתבאס מהעובדה שהיא פשוט לא יוצאת טוב בצילומים. הכנסייה הביזנטית שנבנתה במאה ה-4 שימשה כמסגד במשך תקופה קצרה בימי השלטון העותמאני, עד שחזרה לייעודה המקורי והוכרזה כאתר מורשת עולמית ע"י אונסק"ו, ובצדק.

משם המשכנו למגדל הלבן, שמסתבר שהוא סמל העיר (אל תרגישו רע אם מעולם לא שמעתם עליו. מודה שגם אני לא. באופן כללי, כשאמרו לי 'סלוניקי' עד לפני שבוע, לא היה לי אפילו ויז'ן בראש). המגדל נבנה במאה ה-13 ע"י העותמאנים, ובהמשך עבר הסבה לכלא ומרתף עינויים. כיום הוא משקיף לו על הים האגאי בשלווה. לא הרחק ממנו, בקצה השני של הפארק והטיילת, ישנו פסל גדול של אלכסנדר מוקדון על הסוס. אם בטורקים עסקינן, ידעתי שאתא טורק בכבודו ובעצמו נולד בסלוניקי? באופן ככלי, גורלם של היוונים והטורקים קשור זה בזה, בעבר התיישבו טורקים בעיר ויוונים אורתודוקסים באיזמיר, עד שלבסוף נערכו חילופי אוכלוסין.

אי אפשר לדבר על סלוניקי מבלי לדבר על הקהילה היהודית שבה, שכמעט כולה, 50,000 איש, נספתה בשואה. בזמנו היהודים היו בעמדות מפתח בנמל, שהיה פחות או יותר מושבת בשבתות בעקבות זאת. היינו באנדרטה בלב האוניברסיטה בעיר, וכן היינו במסילת הרכבת שממנה התבצעו השילוחים לאושוויץ, אלפי קילומטרים משם, ובשוק מודיאנו, שחלק לא קטן ממנו היה בעבר בבעלות יהודית. אגב שוק מודיאנו – אחרי 14:00 בצהריים הוא בדעיכה. הקפידו לבקר בו בבוקר.

את הזמן החופשי שלנו בעיר העברנו בכיכר אריסטוטל המשקיפה על הים, שלא הרחק ממנה נמצא רחוב טסימיסקי, שהוא רחוב השופינג הרשמי של סלוניקי (אל תבנו עליו יותר מדיי. תמצאו בו זארה ו-H&M שכמובן מוכרים במחירים זולים יותר מבארץ, אבל אם חשקה נפשכם בשופינג במחירים שווים לכל כיס ובחנויות שאין בארץ, סטייל Primark או Uniqlo, אתם מוזמנים להמשיך ולחפש).

טיפ חם ממני אליכם ושגיאה שאני עושה בכל טיול לחו"ל? אל תשבו במסעדות בהן המנות מופיעות בתמונות. זה תפריט. לא ספר ילדים. נכון שזה שימושי בעבור זרים, במיוחד במדינה עם אל"ף-בי"ת שתיירים לא יכולים לקרוא, אבל יש בזה מן ה"ויתרנו לעצמנו. אנחנו יודעים שאנחנו לא אותנטיים ולא בטיח. הנה תמונה של דג ממאגר תמונות". המסעדה הייתה עולב, זמני ההמתנה היו שערורייתיים, טעו לי במנה, וכפי שהבנתי בדיעבד, כמו בכל יוון, המסעדה תופעלה ע"י מלצר בודד.

כל מבקר בסלוניקי שם לב לריבוי הגרפיטי בעיר. אין מדובר בגרפיטי אמנותי, אלא סתם צעירים פורקי עול ללא זיקה לאסתטיקה ועירייה שלא מתפקדת שלא חשבה לנקות. נותר רק לקוות שהארנונה בעיר לא גבוהה.

12.10, היום השלישי

יצאנו לדרך לאולימפוס שבמחוז תסליה (ישנם 13 מחוזות בסך הכל). גבירותיי ורבותיי, הדרך הייתה לא פחות ממופלאה. שווייץ של המזרח התיכון. בול על הבריף. תחילה עצרנו בעיירה הקטנה ליטוכורו. משם המשכנו לטפס עד לנקודה הגבוהה ביותר ברכס האולימפוס שניתן להגיע אליה באוטובוס. האמת? באמת אין צורך להכביר במילים ומוטב פשוט לתת לתמונות לדבר בעד עצמן.

לאחר הירידה מהרכס, המשכנו לנהר הפיניוס, שם, ע"פ המיתולוגיה, התרחש הסיפור של פרספונה והדס, אל השאול שלקח אותה אליו. משם שמנו פעמינו לעבר קלמבקה, עיירה קטנה למרגלות מטאורה. לעת ערב הגענו, והסלעים של מטאורה נצבעו באור בין ערביים, מחזה מהמם לכל הדעות.

לאחר קפיצה להצטיידות בסניף Lidl (הגרסה שלהם לסופרמרקט מחווירה לעומת זו שלנו. באמת). המשכנו לטיילת הצנועה בעיירה. הגענו לטברנה שהמדריך המליץ עליה, אך אבוי – נפל עלינו מלצר אנטיפת בהגזמה. "לא, אי אפשר לחבר את השולחנות" עוד היה לגיטימי. אבל ה"לא, אני לא אגיד לכם איך מתפצל החשבון בין כל הנוכחים אפילו שהוא כתוב ביוונית. קחו תפריט וחשבו לבד" היה קצת מוגזם. היה מדובר רק בחשד, אבל שאלתי את המדריך המנוסה שלנו וגיליתי שצדקתי. יש אנטישמיות ביוון. שימו לב.

13.10, היום הרביעי

גולת הכותרת הייתה מטאורה. איך תדעו שבחרת נכונה את היעד שלכם לחו"ל? אין לכם למה להשוות אותו. באף טיול קודם לא חזיתי במקום כמו מטאורה, עם אצבעות סלע בגובה של 400 מטרים שפורצות מתוך האדמה. מכל המקומות, הנזירים בחרו לבנות מנזרים דווקא בנקודה המורכבת ביותר ולא, נגיד, במישורים הסמוכים של קלמבקה, מסיבה אחת – יח"צ. בניית מנזר אי-שם מתחת לעננים מעוררת רושם ויראה, כך שההדיוטות יראו ויגידו "וואו, מה הסיפור של הדת הסופר מרשימה הזאת? חייב לתת קפיצה". מהמאה ה-14 ועד ימינו עלו מאות מנזרים במקום שרובם חרבו, וכיום רק שישה נשארו פעילים. אנחנו ביקרנו באגיוס סטפאנוס. הטמפרטורה הייתה צוננת כלבבי, 16 מעלות, היו במקום המון חתולים חברותיים, והחלל הפנימי של כנסייה היה מרהיב ביופיו, אך לצערי הצילום בו אסור. אגב, ליידיז, לידיעתכן – במספר מקומות ביוון תמצאו שירותי בול פגיעה, ממש כמו במזרח אסיה. אם לא התכווננתן לכך פיזיולוגית, כמוני, תנחומיי, או שפשוט תרטיבו את הרצפה ותשמחו שזו רק הרצפה ולא המכנסיים שלכן.

לאחר מכן המשכנו לתצפית על סלע בפאתי המנזר, ולמסלול קצרצר בחיק הטבע. בשלב הזה כבר הבנתי. זה לא רק הירוק היפיפה של הטבע, אלא גם עלי שלכת שבוזקים בו קמצוץ של אדום וכתום והופכים את הנוף ליפה באופן שערורייתי. כמו שאמרתי – ליהנות מכל העולמות. גם ממזג אוויר למופת, וגם מהמחזה המרהיב של הסתיו במלוא עוצמתו.

המשכנו עם נהר הפיליוס, הירדן היווני, לעבר חצי האי פיליון, שעל פי המיתולוגיה, ממנו הגיעו הקנטאורים. הגענו לעוד נקודת שיא בטיול – הכפר מקריניצה השוכן בפסגת הר. מדובר בכפר קטנטן ופסטורלי להחריד שנוסד בשנת 1204, מהסוג שמדגדג בלב מרוב שהוא יפה. מצד אחד בתים פסטורליים בסגנון אירופאי-כפרי, מצד שני שמיכה אדירת מימדים של יער ירוק בתיבול כתום של שלכת. עם כל היופי, קרתה לי שם תקרית לא נעימה: התבייתנו על בית קפה, התמקמנו, ובטרם הספקנו להזמין הלכתי לשירותים. המלצרים כנראה חשדו בי שאני רק מנסה להשתמש בשירותים לא להזמין, ומה עשו? כיבו עליי את האור. בחוכמתם כי רבה, המתג לשירותים נמצא מחוץ לשירותים, בדלפק של בית הקפה, כך שרק לעובדים תהיה שליטה. לא עזר שהסברתי שאני פה ועוד רגע אזמין. לפתע פתאום הם לא יודעים אנגלית. זיבי. לא מזמינה שם. הלכתי לי עם שלפוחית מלאה.

משם המשכנו לוולוס, שם היה המלון. אם להיות כנה, וולוס, הממוקמת בחצי הדרך בין סלוניקי לאתונה, היא בגדר Nothing to write home about. העיר השישית בגודלה ביוון עומדת שוממת באופן מלחיץ. כזה שגורם לך לתהות אם לא התקיימה בה אפוקליפסת זומבים. בשעות הערב חיפשנו מסעדה בטיילת, שכאמור הייתה שוממת להכעיס. בסופו של דבר מצאנו מסעדה מ-Trip Advisor שהתגלתה כטובה מאד, וכללה די והותר אוכל משובח.

המשך יבוא

9 תגובות הוסף תגובה

  1. תמר הגיב:

    וואו. אני כבר מבינה לאן לנסוע ולאן לא. יוון מהממת. ממש מצער לשמוע על האנטישמיות והאנטיפטיות אבל כניראה שלא נצליח לברוח מזה. התמונות מהממות.

    1. לימור רוב הגיב:

      איזה כיף!
      מה שכן, הלכה לי המצלמה. התמונות יצאו באיכות ממש נמוכה, כל מה שלבם נהיה שרוף. ככה זה עם אייפון 6s עתיק. הוא כבג בהשמדה עצמית 🤷🏻‍♀️

  2. שיר הגיב:

    לימור כרגיל את מעניינת אותי. תודה על הסיקור, גם על הדברים הטובים וגם על אלו שפחות.

    1. לימור רוב הגיב:

      העונג כולו שלי, ובקרוב ההמשך.
      פייר, יצא לי סופר ארוך!

  3. Blue-Vagabond הגיב:

    וואי איך עשית לי חשק ליוון.
    במיוחד בגלל האוכל……

  4. איזה נופים עוצרי נשימה! איך עשית לי חשק לטוס ליווןן!

    1. לימור רוב הגיב:

      העונג כולו שלי 😎

השאר תגובה