אז היומיים האחרונים היו בסימן האיגואסו.
תחילה, כאשר עזבנו את בואנוס איירס, זכיתי לעבור חוויה מפוקפקת שכל גירלי-גירל זוכה לעבור – משקל עודף במזוודה. בחברת התעופה בה טסנו מבואנוס איירס לאיגואסו הייתה מגבלת משקל של 15 ק"ג למזוודה, כיאה להיותה חברת צ'וקומוקו. ידעתי זאת מראש והפצצתי את תיק הגב, אבל לא הערכתי נכון את המשקל, ואופסי – 21 ק"ג. השיא? הם לא מחשבים ממוצע לפי מספר הנוסעים, כמו שעושים בנתב"ג. (כלומר, אם זוג נוסע יחד, אחד עבר את מגבלת המשקל ב-2 ק"ג ולאחר יש 2 ק"ג ספייר, אז מקזזים להם). ברגע בו הדיילת מקלידה 21 ק"ג במחשב, אי אפשר לנסות לדחוס עוד כמה דברים לתיק הגב. אין מועד ב'. אז נדרשתי לאגף הפויה, שם הייתי צריכה לשלם 650 פזו, שהם כ-65 ₪. סכום סמלי. מה שכן – מבאס לעמוד את התור הזה, ועוד יותר מבאס לעשות זאת כשאפילו בשדה התעופה לא מדברים אנגלית.
לאחר הטיסה, הגענו לשמורת הטבע. נפרדנו לשלם ממזג האוויר המושלם בבואנוס איירס (כ-20 מעלות, שמש, חלומו של כל תייר) לטובת 30 מעלות ו-80% לחות. קיץ ישראלי, בקיצור.
פאוזה. כשהייתי בת 12 הייתי במפלי הניאגרה, במסגרת טיול בת מצווה. מאז זרמו הרבה מים גם בניאגרה וגם באיגואסו, אבל זה מקור ההשוואה שלי.
קודם כל – וואו. אני מודה שברגע הראשון שראינו את המפלים בין השיחים, נפלט לי "אז אלו המפלים האייקוניים?". הם נראו נמוכים באופן משמעותי מהניאגרה. לאט לאט הבנתי שטעיתי ובגדול, ואני צריכה להתבייש במחשבה התועה שלי.
אז קודם כל, החששות שלי מפני טרק הארדקור של חבר'ה אחרי צבא, עם סנדלי שורש ומוצ'ילה, התבדו מהר מאד. דרגת הקושי היא טיול בפארק הירקון. גם אורך המסלולים היה בטעם טוב (2 קילומטרים פלוס מינוס, כפול 3 מסלולים שעשינו באותו יום). נכון, לעשות מסלול ב-30 מעלות ו-80% לחות בצהריים זה עניין די מפרך, אבל קיבינימט, אני באיגואסו.
לשמחתי, הפארק סופר מושקע, והחששות מפני פארק אותנטי מדיי גם הם התבדו מהר מאד. יש את כל ה-facilities, כל המסלולים בהם הלכנו בנויים על גשר מתכת, יש קיוסקים ושירותים פעם בכמה קילומטרים, ויש אפילו wi-fi.
בין לבין גם נסענו ברכבת, שכן בתוך הפארק יש רכבות לעצלנים. בתחנת הרכבת התוודענו לאחת התופעות שובות הלב – החוטמנים. חיה מלאת אטיטיוד שמבינה מאיזה צד מרוחה החמאה. במקום לחפש לה אוכל בטבע, היא עלתה על פטנט – לרבוץ באזור הקיוסק ולרחרח את העוברים והשבים, בתקווה שיזרקו לה עצם. אם לא, מקסימום היא תנשוך מישהו ותדביק אותו בכלבת.
לאחר 4 שעות בשמורה, עברנו את הגבול לברזיל, לעיירה Foz do Iguaçu. לעת ערב הגענו למעין מועדון, בו הייתה לנו ארוחת אכול כפי יכולתך, תוך כדי מופע המוקדש לכל התרבויות של אמריקה הלטינית, עם ריקודים ושירים אופייניים. האוכל היה וואו, העמסתי אספרגוסים כאילו אין מחר (מה אני אעשה שאספרגוסים בארץ עולים כמו דירה בתל אביב?), סלט מיונז, ירקות מכל הסוגים והמינים, לחם פרואני (תאמינו או לא, זה היה הפייבוריט שלי מכל הארוחה), רביולי 4 גבינות, ועוד ועוד. הייתי בערך בהעמסה השנייה שלי (מני רבות) כשהמופע התחיל. קודם כל רציתי להיות שבעה, ורק אז התפניתי לראות את המופע. איך אני אגדיר את כל הווייב בערב הזה? חתונה באייטיז. הכל נראה קצת מפעם – הניסיון לבנות ליין אפ שמייצג את כל אמריקה הלטינית, המנחה שהתלהב הרבה הרבה יותר מדיי, הניואנסים של צוות הווי ובידור. בעצם פאק איט. זה ממש לא רע להיות חתונה באייטיז. זאת חתונה של הביוקר. כזאת שזוהר ארגוב מופיע בה.
הבוקר הגענו לאטרקציה שרוב הקבוצה התלהבה ממנה עד בלי די – טיסת הליקופטר עד המפלים. עניין של 430 ריאל, כ-400 ₪, לעשר דקות. אותי זה לא מלהיב. המחיר מופקע, וזה פשוט לא חסר לי. רק מקץ שעתיים המתנה המשכנו למסלול בצד הברזילאי.
אם בהשוואה למפלי הניאגרה עסקינן, אני רוצה לציין לטובה את האיגואסו, משני צדיו. מפלי הניאגרה ממוסחרים עד חנק. לעזאזל, קמה בקנדה עיירה שכל תכליתה היא להוות מלכודת תיירים קיטשית אחת גדולה. מפלי האיגואסו לא עד כדי כך ממוסחרים. ממוסחרים בטעם טוב. הם גם לא מלאים עד אפס מקום. יש אנשים, גם נתקלנו בצמד ישראליות בטיול אחרי צבא ובקבוצה נוספת של ישראלים בטיול מאורגן, אבל זה היה ברמה שהיא just right. לא מרגישים ששומם מדיי, אבל גם לא מתחככים בסחלה ב-30 מעלות. כלומר, אני ממש לא מחפשת חוויה אותנטית ולא בונה על מפגש עם שבטים אבודים בדרך (או על מלריה). האיגואסו לגמרי עונים על הציפיות. אם להיות כנה, האיגואסו מוצלחים יותר ממפלי הניאגרה בדיוק מהסיבה הזאת: הם נחשבים יותר ליעד למיטיבי לכת, והפיכתם למלכודת תיירים נעשתה בצורה קצת פחות וולגרית. נצחון בנקודות, לא בנוק אאוט, כן? אני עד עכשיו משוכנעת שמפלי הניאגרה היו יותר גדולים, אבל זה בטח כי הייתי קטנה.
המסלול שעשינו בצד הברזילאי נמשך רק קילומטר, ונגמר בלוע המפלים. מסתבר שיש סצינה כזאת, התלבטות איזה צד יותר יפה, הארגנטינאי או הברזילאי, אבל בעיניי אין תשובה. שני חלקים של אותו שלם.
משם טסנו שוב (כן כן, טיסת פנים – לילה אחד – עוד טיסת פנים. ממש חוג הסילון. זה רק מראה כמה הטיול אקסקלוסיבי ואיזה יופי של תמורה יש לאגרה), ולפני כשלוש שעות נחתנו בריו. מחר צפוי לי סיור בפבלות. מקווה לא להיפרד לשלום מהארנק והסלולרי שלי. יאבאלולו.