בואנוס איירס, חלק 2

אתמול

את אתמול פתחנו בטיול רגלי לעבר Plaza de Mayo, כיכר מאי, שם נמצאים כל מיני מבנים של השלטון הארגנטינאי. גולת הכותרת היא הבית הוורוד בו יושב הנשיא, ויש גם כל מיני אובליסקים לזכר גיבורי האומה שתוכלו לקרוא עליהם בוויקיפדיה הקרובה לביתכם. למען האמת, הלכנו לשם בערב שלפני, אך אבוי – הכיכר הייתה שרויה בעלטה. לא ידענו כמה יפה מה שמסתתר בחסות החושך, עד שהבוקר האיר.

משם המשכנו ל-San Telmo. זה שוק מקורה/פסאז', ומקום שהוא בהחלט לא הטעם שלי. האמתלה הייתה האמפנדס שנמכרים בדוכן בשוק. בעקרון הם אמורים להיות הכי אסליים ואותנטיים בכל העיר, אבל מכאן ועד שהות של שעה וחצי בשוק מטונף שנמצא בשיפוצים ומנסרים אסבסט על הגג – המרחק רב.

פאוזה. בואו נדבר על עניין שכנראה רק אני מודעת אליו. אני אקרא לו תסמונת פריז, על שם העיר בה גיליתי אותו, כאשר ביקרתי בה לפני חצי שנה. ארכיטקטורה אירופאית עתירת פיתוחים היא עניין שכולם אוהבים. עם זאת, היא מתבלה מהר, הפיתוחים נוטים לצבור אבק וסחלה, הקירות קצת מתפוררים וללא תחזוקה הולמת, הפריים המושלם מעט נפגע. אז אין בנמצא עובד עירייה שיבוא ויעביר שפריץ עם חומר ניקוי, ותוסיפו לתבשיל בתי עסק קשי יום ואפרוריים במקום בוטיקים ובתי קפה מלאי סטייל, וקיבלתם פריים עם פוטנציאל לא ממומש. לפרקים גם בואנוס איירס נופלת לתסמונת הזאת. לא נורא. היא עדיין מהממת כמו שהיא.

בכל אופן, מששם המשכנו לשכונת בוקה. בוקה היא מסוג המקומות שדווקא העוני שלהם מקנה להם אופי ואותנטיות שאי אפשר למצוא בשום שכונת יוקרה. תחילה היינו באצטדיון של בוקה ג'וניורס, ומשם המשכנו להפסקת צהריים במדרחוב. כיאה לאחד האזורים הכי תיירותיים בעיר, מסתבר שמסתובבים שם לא מעט כייסים, אז הוגבלנו לסיבוב ברחובות הראשיים שיוצרים מעין משולש. בהחלט מהמם ומלא אופי. גרפיטי, color block, צבעים ראשוניים.

כאן מגיע הטוויסט בעלילה. בשכונה עברה עליי החוויה הכי מפוקפקת שאי פעם עברתי במסעדה. כנראה בשורת מוסר העבודה או תודעת השירות טרם הגיעה לארגנטינה, כי יש שם מלצרים שהם אללה יוסטור ולהקתו. האזור הכי מתויר בעיר, מסעדה שהיא ההגדרה המילונית של מעוז תיירותי, רבאק, היא כוללת זוג שרוקד טנגו בילט-אין, אממה? המלצרים לא יודעים מילה באנגלית. בדרך לא דרך הצלחתי להזמין סלט ולוודא שהוא לא כולל בשר. כאן מגיע השלב בו חיכינו שעה תמימה לסלט ולפיצה. כשהפיצה סוף סוף הגיעה, התגלתה אמת מרה: הבצק נא והגבינה קרה. כלומר היא חיכתה על הדלפק לפחות רבע שעה עד שהמלצר הואיל בטובו להגיש לנו את המנה. כשהגיע החשבון, זה נגמר בריב עם המלצר, והוא סינן משהו שללא ספק נשמע כמו קללה. בדרך כלל אני הלקוחה הכי קלה שיש במסעדות וחנויות. תנו לי להגיד לכם – כזו חוויה עוד לא הייתה לי.

לעת ערב, הגענו למה שהוא כנראה החוויה הכי כיפית שהייתה עד כה בטיול – מופע פולקלור. המתכונת היא כמו 'זאפה' בארץ: מגיעים, אוכלים, ואז מתחיל מופע, כשבין לבין כל מה שצריך זה לסובב את הכיסא ב-90 מעלות. במקרה הזה הכל היה בילט-אין מתוך תפריט. אפילו היו בחירות משביעות רצון בשביל צמחונית כמוני (וכן, אני יודעת שאני די קוץ בתחת בשביל ארגנטינאים. שידברו איתי בעשירי). המנתי מרק ירקות, רביולי למנה העיקרית ולקינוח פנקייק עם ריבת חלב. בכל זאת, ארגנטינה. אוי, המופע היה שלמות! אני מודה – לעת ערב (22:00-23:30) התעפצתי ונלחמתי בעפעף התחתון, שמא יפגוש את העפעף העליון, אך זה היה שווה את זה. טנגו, להקה חיה, זמרים וכל טוב.

היום

היום יצאנו מהעיר לטובת פרוור (כן. כך כותבים ע"פ האקדמיה ללשון) בשם טיגרה. העיירה קרויה על שם הנמרים שפעם היו באזור ונכחדו בזכות האדם הלבן. עיירה זו מילה קצת שגויה. בעצם מדובר ביישוב הפרוש על גדותיו של נהר הפראנה. קילומטרים על קילומטרים של בתי נופש לעשירי ארגנטינה שרוצים לגוון קצת בסופ"שים ובקיץ. הפלגנו בסירה לאורך הנהר, שעה ורבע של התמוגגות, קפה ואלפחורס כלולים במחיר.

לאחר מכן (פלוס עצירה משמימה באיזה שוק), הגענו לשכונת פלרמו. דבר ראשון, ביקרנו בפארק שלהם.

לאחר מכן, המשכנו לחלק אחר בשכונה הענקית, שם אכלנו את ארוחת הצהריים. כולם הלכו למסעדת סטייקים ואני חששתי שהארגנטינאים לא יבינו אותי ואת רצוני לאוכל צמחוני. לשמחתי התבדיתי. קניתי פיצה עם 4 גבינות שהייתה בגודל דינוזאור, מה שלא הפריע לה לעלות רק 30 ש"ח. בכלל – בשכונה הזאת יש אחלה וייב. צעיר כזה. הגרסה המקומית של פלורנטין, אם תרצו.

מחר אנחנו ממריאים לאיגוואסו, שעתיים טיסה ותוספת נכבדת של 10 מעלות לטמפרטורה המושלמת ששררה בעיר. יהיה מוי כיף.

השאר תגובה