וואי וואי, איזה יום ארוך והורס עברתי לי בריו!

תחילה ביקרנו לנו בקופקבנה, אשר נמצא במרחק רבע שעה הליכה מהמלון, או דקותיים נסיעה. הוא נראה קצת כמו חוף שרתון. שוב, הופתעתי עד מאד למצוא אותו ריק. בכל זאת, עכשיו זה סוף הקיץ בברזיל, 27 מעלות בצל, בדיוק התנאים האופטימליים. בעצם – למה להתלונן על זה? הכי טוב ככה. שקט ושלווה.

משם נסענו לציור הגרפיטי הגדול בעולם – בנמל בו עוגנות ספינות הקרוזים הענקיות שאוכלות ספינות של 'מנו ספנות' לארוחת הבוקר, באחד ההאנגרים יש קיר באורך עשרות מטרים, ועליו גרפיטי של האוכלוסייה הילידית מכל 5 היבשות, מעשה ידיו של האמן אדוארד קוברה. אגב, יש שם גם רכבת קלה, ממש כמו בירושלים.

הגענו לאצטדיון בו נערך הקרנבל, כולל זה שהתקיים לפני שבועיים בלבד. כן כן. מסתבר שיש אצטדיון לשם כך, והרקדנים לא צועדים ברחוב כפי שחשבתי. עדיין – אצטדיון ריק זה לא עניין אטרקטיבי בעיניי. אז יש שם קצת קיטש לתיירים שוקיסטים שרוצים להצטלם עם הראשים שלהם תקועים בתוך פלקט עם ציור של רקדנית סמבה. לא עפתי.

משם הגענו לקתדרלת סאו סבסטיאו. קתדרלה שעוצבה בסגנון הפירמידות של בני המאיה.

הגענו לכיכר מרכזית הבנויה בסגנון אירופאי by the book, בה מצוי התיאטרון העירוני של ריו.

שם גם אכלנו את ארוחת הצהריים – באיזשהו מדרחוב בסביבה. ארוחת בופה בסכום ששווה ל-38 ש"ח. הצרה היא שכיאה לצמחונית, לא ממש יכולתי להתמודד עם העובדה ששמות המנות כתובים בפורטוגזית, אז פשוט ויתרתי מראש, כדי לא למצוא בשר באמצע הביס שלי. הסתפקתי בסלטים למכביר, שאיך לא – שחו בשמן. עשו שחייה צורנית בשמן. מוטיב חוזר בכל נסיעה לחו"ל – לאן שלא אסתכל, הירקות שמנוניים לא פחות מצ'יפס.

בשלב זה העברנו את התקליט ל-B side, ולמעשה החל הסיור בפבלות (שכונות עוני) המפורסמות של ריו. היינו בפבלה רוז'ינה, אחת מ-700 בפלות בעיר, שנחשבת פבלה קלה לעיכול. בואו נגיד שאם היא נחשבת פבלה שתחליק בקלות בגרון של התייר המערבי המצוי, אני לא רוצה לדעת מה נחשבת פבלה קשה. רק כדי לסבר את האוזן – כותבת שורות אלו נגעלה מצ'יינהטאון בניו יורק ואפילו מקמדן מרקט בלונדון.

בכל אופן, איך אומר זאת? חוויה. דלות ואומללות מביטים מכל פינה. הילדים המטונפים משחקים כדורגל יחפים, המשטרה מפטרלת ברחובות עם רובים שלופים, בתי העסק נראים כמו משהו שצבר אבק במשך דורות, התשתיות במצב בכי רע, דאגתי בטירוף שמא יכייסו אותי, אבל יחד עם כל זה, הפבלה עדיין מביאה איתה וייב אותנטי שאפילו איסטניסית כמוני לא יכולה להתעלם ממנו. בין כל הכיעור פתאום יש ריאה ירוקה, צלע הר שמתנשאת לה בין כל הזוהמה, ועליה צמחייה טרופית עשירה. פתאום צץ לו קיר גרפיטי. ההרמוניה של הטבע מול הג'יפה של בתי הפחונים, במרחק מטרים בודדים זה מזה. הפבלה בנויה על צלע הר, והמסלול מתחיל מהנקודה הכי גבוהה ופשוט יורד. ירדנו מאות על גבי מאות של מדרגות. לפחות אלו שגרים בפסגה נהנים מנוף של כל המפרץ. הסיור נגמר במופע קפוארה שערכו לכבודנו. מסתבר שלאורך הדרך יש מרכז ספורט שבנו לילדים המקומיים, על תקן לחם ושעשועים, והם באו להופיע לכבודנו.

לאחר מכן, בין ערביים, נסענו לראות את השקיעה בחוף סאו קונרדו, וסוף סוף השבעתי את רעבוני לאסאי. הטעם הוא כמו יוגורט של יוגורטיה, רק שהוא בא בצבע סגול הורס. מעל האסאי שמים גרנולה, יש כאלה ששמים בננות ועוד, וזה בהחלט אחלה דבר.

בשעות הערב יצאנו לחוף של קופקבנה ברגל. חוויה מפוקפקת. הרחובות בדרך מדכדכים, וכשמגיעים רואים בעיקר רוכלים שמציעים את מרכולתם – סחורה מפוקפקת כמו מגבות חוף עם דגל ברזיל שיהפכו לקונפטי אחרי כביסה אחת, פסלים של ישו, ועגלות המוכרות מאכלים מטוגנים שכנראה נמצאים על הסטנד מאז שבוע שעבר. לפחות אני יכולה להגיד ללא היסוס. חוף קופקבנה לעת ערב נראה בדיוק, אבל בדיוק כמו הטיילת בתל אביב. יש לנו ארץ נהדרת.