הפרויקט הטבעוני התובעני שלי, במסגרתו אני שואפת לבקר בכמה שיותר מסעדות טבעוניות בגוש דן, ממשיך בכל הכוח. הפעם השתמשתי בפלא העולם, האתר של טבעונים אוכלים בחוץ, שמצאתי במקרה בעת שיטוט בקהילת הפייסבוק בעלת אותו השם, שמתי פעמיי לעבר Urban Shaman בדיזנגוף, ואכן זכיתי לחוויה כיפית שגרמה לי לחוש אושיית אינסטגרם.

המקום קטן והאווירה בו קז'ואלית, שזה דבר שאני מאד אוהבת. מה שכן, לרגע היה לי מבלבל להתאפס על האווירה הזאת. אין מארחת בכניסה והישיבה היא בין היתר על ספסלים ארוכים, כאלה שגם אנשים שלא מכירים זה את זה יכולים לחלוק. לא הבנתי את זה בזמן אמת, טעיתי לחשוב שאין מקום בפנים, במזגן, ומצאתי את עצמי יושבת בחוץ, בשמש. לשמחתי היום היה אחד הימים האחרונים בחודשים הקרובים בו מזג האוויר אפשר ישיבה בחוץ גם בצהריים, והחום (שכאמור, נגרם בעקבות טעות אנוש שלי) לא היה נורא כל כך.

אז לתפריט? בהחלט לתפריט.

אחד הדברים הכי נחמדים במסעדה הוא המיתוג. הם נאמנים למיתוג השבטי-אינדיאני, מקערת העץ בה מגיעים הכלים והחשבון, דרך השטיחון בשירותים ועד הלוגו של הטיפי. כל חובב דיטיילס יעריך את העובדה שמסעדה טבעונית מרשה לעצמה ללכת על מיתוג טיפ-טיפונת פחות קונבנציונלי של עלים-ירקות-תוצרת חקלאית אלא משהו קצת מעבר.

כהרגלי, מהרגע בו ראיתי שיש מיצי ירקות ועד שהזמנתי אחד לעצמי, חלפו כמה עשיריות שנייה בלבד.

אז הזמנתי לי מנה עיקרית. כאן התפריט לא מתבסס על מנות שנראות כמו בשר ויש להן טעם של בשר, אלא על מנות צמחיות שגאות בעצמן. כך הזמנתי לי טאקו פטריות. לפי המחיר, 38 ש"ח, הייתה לי הרגשה שהמנה לא תהיה גדולה במיוחד, בלשון המעטה, ואכן כך היה. מה שכן, אני שמחה שלאחרונה רואים יותר ויותר מהמטבח המקסיקני גם בארץ. משחר ילדותי אני שומעת אין סוף אזכורים לטאקוס בסרטים אמריקאים, וסוף סוף אפשר לדעת על מה כל המהומה.

אגב, לא תיארתי לעצמי שהמנה תהיה חריפה. לשמחתי אני אוהבת חריף, אז ההפתעה הייתה נעימה נטו, ומקץ דקות מספר המנה נשאבה בשלמותה.

מה לעשות, עדיין נשאר לי מקום בבטן, וגם ה-sweet tooth הנצחי שלי הרים את ראשו. זה השלב בו חרגתי ממנהגי והזמנתי יותר ממנה אחת בישיבה במסעדה בגפי, לטובת Superbowl.

אני מניחה שזה לא השם הרשמי של המאכל הזה, אין לי מושג בכלל מה שמו הרשמי אם יש לו כזה, אבל אין אינסטגרמרית אחת שלא נתקלה בו בשיטוט בפיד או בסטורי. מדובר במאכל שממלא את אינסטגרם לעייפה. מדובר במעדן/פודינג/דייסה, שנהיה אייקוני בזכות שורות של תוספות צבעוניות שנבזקו באמצעות סרגל והופכות אותו ללא פחות מחגיגה לעיניים. אז היום סוף סוף איבדתי את בתולי הקערה שלי, לטובת קערת בננה, תמר, חלב שקדים, קשיו, קקאו, צ'יה, שברי קוקוס, גוג'י ברי ורואונלה כוסמת, שזה דבר שבחיים לא שמעתי על קיומו עד היום.

מה אומר? לגמרי שווה את ההייפ. קיבלתי קערה מלאה בכל טוב, כאשר מתחת לתוספות הסתתר לו שייק סמיך. אגב, לא הייתי קוראת לו קערה. אולי בריכה. תוך כדי אכילה, הרגשתי שאני טובעת בתוך הפיילה הענקית. אני, בכבודי ובעצמי, שניחנתי בתיאבון של ג'מוס, מצאתי את עצמי מתקשה לאכול את הקערה. זה אף פעם לא קורה לי. לא היה לה סוף. להגיד את האמת? נהניתי מכל רגע. כיף לשבת מול מנה בגודל של דינוזאור ולשחק איתה "מי ימצמץ ראשון". רמז – זו לא הייתי אני. אחרי הביקור נכנסתי ל-food coma, כאילו אכלתי את כל המקרר, או ארוחה חמה וכבדה. מי היה מאמין שאפשר להיכנס ל-food coma אחרי קערת בריאות? עכשיו, ברשותכם, אלך לי לפנטז על הכנת קערת בריאות תוצרת בית.