דו"ח צפייה: 3 סדרות חדשות שראיתי וכל מה שחשבתי

הוליווד, נטפליקס

מצטערת, זה חזק ממני. בכל פעם שיוצא פרויקט חדש של ריאן מרפי, אני חייבת לבחון אותו. אני הולכת שבי אחריו, עוד מימי Glee, וכך גם יהיה עם שאר הפרויקטים העתידיים משיתוף הפעולה ארוך הטווח שלו עם נטפליקס, בשווי כמה מאות מיליוני דולרים. נוצץ, כתוב היטב ולהט"בי ככל שניתן – שאני אגיד לא לכל הטוב הזה?! לא ולא.

אז בגדול, שבעת פרקי הסדרה (בינג' ליום אחד בסוף השבוע או בחל"ת) מראים לנו את הוליווד של סוף שנות הארבעים, דרך סיפורו של סרט אחד שנוצר ומשנה אותה לנצח. הסיפור מתחיל דרך נקודת מבטו של צעיר שמנסה להשתלב בתעשייה, ומגלה שהדרך לסט הצילומים הנחשק עוברת דרך בית בושת במסווה של תחנת דלק (סליזי ככל שזה נשמע). מכאן, הסיפור ממשיך דרך גלריה של דמויות ססגוניות, שרובן ככולן אינן גברים לבנים וסטרייטים. תסריטאי הומו ושחור, במאי חצי אסיאתי (היי דארן כריס! התגעגעתי!) שבאורח פלא עובר כלבן, ולכן מצליח לעבוד בעיר, חברתו השחקנית השחורה (כן, מערכת יחסית בין גזעית), מנהלת האולפנים שממלאת את מקום בעלה למרות מינה, רוק הדסון, שחקן אמיתי שלאורך הקריירה שלו הסתיר את היותו הומו עד שמת מאיידס, ועוד ועוד, הכל באריזה סופר פלאפית, נוצצת ומתוקה. כמו לרדת על פיינט בן & ג'ריז, מינוס הקלוריות.

*ספוילר* אחרי תלאות רבות, שנגרמו כי המעורבים ביצירת הסרט אינם מההגמוניה הלבנה, הסרט נוצר וזכה להצלחה, כולם מתייצבים בטקס האוסקר, כולל רוק הדסון והתסריטאי השחור שהפכו לזוג ואוחזים ידיים על השטיח האדום. כמובן האוסקרים לא מאחרים לבוא, ואני מתרגשת לכדי שלולית. הנה, כל אלה שבשוליים מקבלים את הכבוד הראוי להם. *סוף ספוילר*.

לא היינו צריכים לחכות עשורים רבים עד שהוליווד תקבל להט"בים שמראים את האהבה שלהם בפומבי כי אין להם במה להתבייש, נשים בעמדות כוח, שחורים ואסיאתיים. הכל היה יכול לקרות לפני 70 ומשהו שנה בהצלחה יתרה, הוליווד הייתה מלמדת את העולם כולו שיעור בסובלנות, הכלה וקבלת האחר, וכולם היו שלמים יותר עם עצמם. ממש Once Upon A Time In Hollywood.

אל תבינו לא נכון, נהניתי מאד מאד תוך כדי צפייה, אבל העניין עם סוף שכזה הוא שבזמן אמת אני בשוונג, בולעת אותו בשקיקה, אבל אחרי כמה ימים אני מרגישה אי נוחות. באמת בלעתי את זה?! זאת הייתה אוטופיה מוגזמת. משהו שאפילו קשה לדמיין, אז למה סתם להשלות. עברו עוד שנים על גבי שנים של הסתרה, הדרה והגמוניה לבנה, ואנחנו יודעים את זה וסתם מתבאסים על הוליווד ועל המגרעות שלה. בקיצור, אשרי המאמין.

View this post on Instagram

The one’s for the dreamers. HOLLYWOOD. This Friday.

A post shared by HOLLYWOOD (@hollywoodnetflix) on

אמת או חובה (Never Have I Ever), נטפליקס

כצופה שסיימה תיכון לפני 12 שנה, אני חושבת פעמיים לפני שאני נותנת צ'אנס לסדרות תיכון. לא רק שמדובר בז'אנר שכבר לא מדבר בשפה שלי. מדובר בעניין מעורר טריגרים של ממש. סיימתי את התקופה הקשה הזאת, אז למה לחזור אליה?! היות ואני ריאליסטית ויודעת שאי אפשר להימנע מהן לחלוטין, בעיניי צריך להיות מדד אחר לסדרות תיכון: כמה הן זורמות בעבור צופה שעבר את הגיל. במקרה הזה התשובה היא 3/4 במדד הזרימה.

אנשים עפו על Never Have I ever כאילו מדובר בנזר הבריאה. נכון לכתיבת שורות אלו, 98% טריות ב-Rotten Tomatoes. אתחיל מהסוף ואגיד, לא מדובר בסדרה שעושה קווץ' בלב מהסוג שנשאר איתכם במשך שבוע. הקווץ' ישנו, שלא תבינו לא נכון, הוא פשוט מתפוגג ברגע בו נגמר הפרק האחרון ונטפליקס מציעים לכם את הסדרה הבאה בתור.

View this post on Instagram

peace out, virgins ✌️

A post shared by Never Have I Ever (@neverhaveiever) on

אז הסדרה מספרת על דווי, נערה ממוצא הודי שגרה בקליפורניה. מסתבר שזה ביג דיל, אמריקאים ממוצא הודי על המסך. טוב, אם זה עושה טוב למישהו, שיהיה לבריאות. לשמחתי בדקתי את הערך שלה בוויקיפדיה, והשחקנית בת 18. רואה, הוליווד?! כשאת רוצה, את יכולה ללהק טינאייג'רית לתפקיד טינאייג'רית. אבא של דווי מת מהתקף לב נגד עיניה במהלך הופעה שלה בבית הספר, כתוצאה מהטראומה היא הפכה למשותקת לכמה חודשים, אבל עכשיו, עם תחילת ה-freshman year, היא נואשת לשקם את מעמדה החברתי ולא בוחלת באמצעים. בדרך יש שני בנים ששניהם מפתחים אליה רגשות והיא מתלבטת ביניהם. האחד אתלט חתיך, (ושחקן שבערך שלו בוויקיפדיה מתנוסס הכיתוב "סיים תיכון ב-2009", מה שגורם לי להצטער על ההערה מקודם, עם הוליווד וליהוק טינאייג'רים), והשני הוא המתחרה שלה בקרב על הציונים.

שוב, לא מדובר בהמצאה חוזרת של הגלגל, אבל מה ששלה – שלה. יש הומור, יש פאן, הסדרה קולחת ולא מעיקה לרגע, היא מעבירה היטב את הזמן וסוגרת את הפינה. לפעמים לא צריך יותר.

אנשים נורמליים (Normal People), BBC

סדרת תיכון פלוס קולג' באריזה אחת, שמתרחשת באירלנד. מסתבר שבבריטניה עפים עליה, יש באזז אדיר על האותנטיות הבלתי מתפשרת ובלתי מתנצלת שלה, ומכאן ועד צפייה המרחק היה קטן.

בעיירה קטנה באירלנד, מריאן היא נערה מוזרה וחסרת חברים שכולם צוחקים עליה, וקונל הוא נער פופולרי. למרות זאת, הם הופכים לזוג, בתנאי שמערכת היחסים שלהם תהיה סוד. בכל זאת, בושה להיראות בחברת ההיא שכולם צוחקים עליה. התיכון נגמר, מערכת היחסים הסודית איתה, והשניים מוצאים את עצמם באותו קולג' בדבלין. בינתיים, בחלוף כמה חודשים, היא ממציאה את עצמה מחדש בתור סטודנטית מגניבה ופופולרית. מכאן והלאה, מדובר ב-12 פרקים בני 30 דקות שמראים אותם רבים, משלימים, שוכבים וחוזר חלילה.

פאוזה. שוכבים, אמרתי? בסדרה יש יותר סצנות מין מאשר ב-Fifty Shades of Grey. ברמה שאני לא מבינה למה יש מלבישה על הסט, אם בכל מקרה השחקנית מעבירה את רוב זמנה בעירום. אני לא חובבת גדולה של סצנות מין בסדרות או בסרטים, אבל אני גם מבינה באותה נשימה שהן חלק מהעלילה וחלק מהחיים. ועדיין, הרגשתי שמספר סצנות המין היה מוגזם. זה כבר לא היה לצורך עלילתי. זה היה בעיקר כדי להעביר נקודה. "אנחנו מתקדמים, אנחנו חתרנים, אנחנו אדג'יים, תראו אותנו". מין בטלוויזיה זה כבר לא עניין חתרני. זה אולי הפתיע אותי לפני 20 שנה, כשהייתי בת 10 וראיתי 'סקס והעיר' עם אמא שלי (קיבלתי חינוך טוב!), אבל היום, בדור שאחרי 'משחקי הכס'? תתקדמו.

ובכלל. הסדרה מתיימרת להיות גבוהת מצח, כזאת שזוכה לשבחי הביקורת על היותה מבט מחוספס ולא מתייפייף על מערכת יחסים. עדיין, בנקודה מסוימת הרגשתי שהסדרה מונוטונית. שוב נוף חורפי וקודר. שוב רגעי שתיקה. שוב מריאן וקונל נפרדים, שוב הם חוזרים. אני מרגישה ש-12 פרקים לא הובילו אותי לכלום. נכון, הנוף של אירלנד יפה, המשחק טוב, אבל באמא שלכם, דלגו עליה.

השאר תגובה