הצופה המתמידה: כל הסדרות שראיתי בבידוד

אין פאבים, אין מסעדות, קולנוע זה חלום רחוק. מה נשאר בחיינו מלבד נטפליקס, VOD וצפייה בדרכים קצת פחות חוקיות? קבלו סיכום זמני של מה שראיתי בחודש וחצי האחרונים.

הטובות

קיבוצניקים

מה מו מי? לפעמים נדמה שהעידן הטלוויזיוני של ימינו הוא "איש הישר בעיניו יעשה". אמנם יש היצע בלתי נתפס (כן, אני מדברת אליך, האלגוריתם של חשבון הנטפליקס שלי שמציע לי מאגר בלתי נדלה של תכנים מטורקיה), אבל המחיר הוא שמעטות הן הסדרות שבאמת הופכות להיות שיחת ברזייה (ברזיית זום?). מפעם לפעם מבליחה איזה 'המורדת' שכולם מדברים עליה, אבל כבר אין את תחושת הקהילתיות של נעוריי, כשכל יום בבית הספר היה "נו, ראית אתמול 'השיר שלנו'?". למה אני אומרת את זה? כי בעיניי 'קיבוצניקים' הייתה צריכה להיות שם. השחקנים היו אמורים להיות כוכבים, והיא הייתה אמורה לזכות לכל הבאזז שבעולם.

הסדרה עוסקת בכמה חבר'ה, בני קיבוץ לשעבר שגדלו יחד מבית הילדים, ומוצאים את עצמם בגיל 30 בפרשת דרכים, כל אחד בנפרד. באותה הזדמנות, הם גם צריכים לשמור על אחד מהם, שנפגע בראשו בנעוריו מתעלול של החבר'ה, מבחן אומץ שהשתבש, והפך להיות רפה שכל עם התנהגות של ילד בגן. למרות כל הטינות והקשיים, כל חברי הקיבוץ מוצאים את עצמם בהאנגר של הקיבוץ בדרום תל אביב, גרים יחד ומייסדים מפעל לייצור מיץ גת. כן, דווקא הקיבוץ שהם כל כך שנאו והשאירו מאחור, זוכה לגרסה מודרנית בדמות מפעל מיץ הגת, בו כל אחד נותן כפי יכולתי ומקבל לפי צרכיו. או שלא. במילים אחרות, 'מטומטמת', הגרסה הסוציאליסטית.

מדובר בסדרה שגרמה לי להרגיש כאילו שאני גרה בה. לא פחות. כל דמות היא כל כך בשר ודם, כל כך ריאליסטית, עד רמת הג'ינס המהוה וחולצות הבטן שהשתמרו מאז 2005. עד כדי כך שהרגשתי כאילו אני מכירה אותה. כאילו גם אני בהאנגר. אם כך לא נמדדת סדרה טובה, אז אני לא יודעת איך כן.

ובכל זאת… ואם אני אגיד לכם שנקודת ההנחה הכי-הכי מרכזית בסדרה פשוט לא הגיונית מבחינה היסטורית? הלב הפועם, עמוד השדרה של הסדרה פשוט לא הגיוני? צר לי להגיד לכם, אבל נקודת ההנחה שלפיה קיבוצניקים ילידי סוף שנות השמונים/תחילת שנות התשעים גדלו יחד בבית הילדים לא נכונה היסטורית. בתי ילדים חדלו מלהתקיים בתחילת שנות השמונים. יש קיבוצים בהם הם המשיכו לתוך שנות השמונים, אבל לא יותר. אולי שמונה בני כיתה היו מגובשים, הלכו יחד לאותו גן ובית ספר, היו יחד כל יום אחר הצהריים ובחופש הגדול, אבל הם ישנו בבית, עם ההורים, ולא אחרת. כלומר, יכלו למקם את העלילה בשנות התשעים, ואולי זה היה הגיוני יותר. סורי, מפריעים לי דברים כאלה.

ילדות טובות (Good Girls)

מה מו מי? טוב, כולנו מתישהו ראינו סדרה או סרט שהסינופסיס שלו מתחיל ב"עקרת בית בינונית וסבירה מחליטה יום בהיר ש…". עדיין, זה לא הופך את הסדרה לפחות כיפית. בכל זאת, רציתי רק קצת נטפליקס טוב ומנחם, לא סדרה שתמציא את הגלגל. אז מדובר בשלוש אמהות מן הישוב, שביחד מחליטות לשדוד סופרמרקט, כל אחת ומניעיה. מכאן והלאה? Thug life. הן רק הולכות ומסתבכות עם חיי הפשע, ועושות את זה בדרך חיננית ומלאת סוואג, כזו שגם אני, שונאת סדרות פשע, מצליחה לבלוע בשקיקה.

ובכל זאת… אמנם היא מתנוססת בקטלוג האינסופי של נטפליקס, אבל היא סדרה של NBC. כן, סדרת ברודקאסט שאסור להגיד בה "פאק" ו"שיט".

View this post on Instagram

We're the #GoodGirls and the money is April 19.

A post shared by Good Girls (@nbcgoodgirls) on

והארץ הייתה תוהו ובוהו

מה מו מי? פייר? הופתעתי. מדובר בסדרה תיעודית של 'כאן' מ-2016 או 2017, שלקחה על עצמה משימה לא קלה – לסקור את תולדותיה של ארץ ישראל (לא עם ישראל, אלא השטח שבין הירדן לים התיכון ומהחרמון עד אילת), מהתקופה הפרה-היסטורית ועד המנדט הבריטי. זה מתחיל כמו 'קיצור תולדות האנושות' של יובל נח הררי, לפני 300,000 שנה בערך, ממשיך לראשית הציביליזציה במזרח התיכון, ימי התנ"ך (מה שהשאיר עדויות בשטח, וגם מה שלא), בית ראשון, בית שני, היוונים, הרומים, הביזנטים, הצלבנים, הערבים, העות'מאנים ומי לא. כל פרק מכסה תקופה אחת. נזכרתי בלימודי התנ"ך בתיכון, נזכרתי בלימודי ההיסטוריה בתיכון, וגם למדתי דבר או שניים על התקופה הפעוטה (2,000 שנה בערך, אבל מי סופר) שנפלה בין הכסאות ולא למדתי עליה מעולם באופן פורמלי. הכל כאן.

ובכל זאת…בידי כל יוצר דוקומנטרי הופקדו מספר פרקים, רק שמעולם לא נעשה יישור קו בין היוצרים לבין עצמם. הפרקים מדברים בשפות קצת שונות, מרמת המנחה שיש או אין ועד רמת הגרפיקה וה-UX, אם תרצו לקרוא לזה ככה. אבל זה באמת בקטנה.

לוציפר

מה מו מי? איפה הסדרה הזאת הייתה עד כה?! חיכתה רק לי בנטפליקס. לוציפר בכבודו ובעצמו, השטן, עוזב את הגיהנום ומגיע ללוס אנג'לס, שם הוא מנהל מועדון לילה ועוזר לפתור מקרי רצח בחינניותה אינסופית ועם zero fucks to give. מפה לשם, העונה הראשונה נזללה כהרף עין, והיד עוד נטויה.

ובכל זאת…גם כאן, היה עוזר אם הסדרה הייתה קצת יותר הארדקור מ-PG. בכל זאת, הוללות, קללות, קצת מין – זה רוח הדברים. השטן וזה. עוד משהו קריטי לא פחות – הסדרה התחילה להצטלם לפני #MeToo ומרגישים את זה. הפלרטוטים של לוציפר לא ממש מחליקים בגרון. מקווה שככל שאתקדם בסדרה, רוח הדברים תשתנה.

חלוקה בדעתי

פלמ"ח

מה מו מי? השנה – 1946. אח ואחות מתבגרים מהולנד על ספינת מעפילים ביחד עם הוריהם (אבא, אמא, אח ואחות ששרדו את השואה ביחד ביערות? אשרי המאמין. כולם יודעים עברית צחה באפס מבטא? אפילו יותר, אשרי המאמין). הספינה נתפסת ע"י הבריטים לא הרחק מהחוף, האח והאחות קופצים מהספינה, ושוחים לחופי ישראל. על שפת הים, במקרה, רואה אותם חבורה של פלמ"חניקים צברים שקולטת אותם לשורותיהם. לרוע מזלם, הבריטים עדיין בעקבותיהם, נחושים לא לעגל פינות ולתת לשני נערים סוררים לעלות לארץ בימי השיא של הספרים הלבנים, "בשם האימפריה הבריטית כולה". אז יש סיפורי אהבה, הרבה ציונות, ואנחנו אמורים להאמין שיעל שלביה במחתרות ולא בטיק טוק ונתי רביץ קצין בריטי.

קשה לי עם הסדרה הזאת, באמת. לכן אני חלוקה בדעתי. ברמה הרעיונית מדובר בסיפור הורס. מגיע לסיפור הזה שיעשו איתו צדק ויספרו אותו לבני נוער ובכלל. גם לבני 30 שמתעניינים, עם או בלי קשר ליום העצמאות שחל השבוע. ועדיין, כל הנערים נראים יותר כאילו יצאו מסטורי ולא מתמונת שחור-לבן עם בגדי אתא. יכלו להפוך אותה לסרט, למשל, ולא לכמה עשרות פרקים באורך 20 דקות, ואז להשקיע יותר בתקציב, בשחזור ההיסטורי, בסלנג שבאמת נשמע כאילו התגלגל על הלשון ב-1946 ולא ב-2020, בבריטים אורגינליים בתפקיד בריטים (אחלה פטנט!).

אני פשוט מנסה להתרכז בעיקר, בסיפור, ולהעלים עין מהשאר. דמיון מודרך. אה כן, מילה שלי? אם בחרתם בכל זאת לצפות, רק בבינג'. קשה בואכה בלתי אפשרי לראות ]רק של 20 דקות שנקטע באמצע.

הרעות

בלגרביה

מה מו מי? אם זה נראה כמו 'דאונטון אבי', אם זה נשמע כמו 'דאונטון אבי' ואפילו נעימת הפתיחה נשמעת אחד לאחד, זה אומר דבר אחד – זה חיקוי. ככה זה כשמדובר באותו יוצר שמשחזר את השטאנץ בלי בושה ובלי לחשוב פעמיים. למראית עין, מדובר בדיוק במה שהרופא רשם לי: החברה הגבוהה בלונדון של המאה ה-19, סודות, שקרים, מחוכים ומשרתים שקוראים להם באמצעות לוח פעמונים שנמצא במטבח. בפועל? מדובר בתמצית של כל הצדדים הרעים של 'דאונטון אבי' שמה לעשות, באו לידי ביטוי מפעם לפעם בשש עונותיה. האיטיות, ה"אני אומר משפט אחד, ומשאיר עולם ומלואו שלא נאמר ונותן לו להדהד ברחבי החדר". כל העלילות שהן בעצם סערה בכוס תה ולא באמת מסעירות, דמויות שאני לא מצליחה לקלוט מה תפקידן בכוח.

שני צעירים בריטים מהחברה הגבוהה בילו יחד את הלילה בעודם בבריסל, ערב הקרב על ווטרלו. הזוג המאוהב התחתן מבעוד מועד, אך מאוחר יותר האישה הבינה שהגבר הסתלבט עליה עם כומר שהוא בעצם לא כומר, ולכן הנישואין לא תקפים. הוא נפל בקרב, היא, בינתיים, גילתה שנכנסה להיריון, התינוק הוא ממזר ולכן היא מחליטה למסור אותו לאימוץ כדי לא להביך את משפחתה, והתכנית אכן יוצאת לפועל אחרי שהיא מתה בלידה. 25 שנה אחרי מסתבר שהכומר דווקא כן היה כומר, הנישואין כן תקפים והתינוק שנולד וגדל מאז הוא לא ממזר, הוא לא היה צריך להימסר לאימוץ, הוא למעשה היורש של שני סבים וסבתות עשירים, ולפיכך יכול להתחתן עם אשת החברה הגבוהה שהוא אוהב. הסוף.

הקנוניה נגד אמריקה

מה מו מי? מכירים את 'האיש במצודה הרמה', שמספרת מה היה קורה אילו ארה"ב הייתה מובסת במלחמת העולם השנייה, חציה המזרחי היה הולך לנאצים וחציה המערבי היה הולך ליפנים (ועד היום אין לי הסבר למה הפסקתי לראות אותה בעונה השנייה)? אז 'הקנוניה' מאד דומה. מה היה קורה אילו רוזוולט לא היה נבחר לנשיאות ב-1940 אלא נשיא פרו-נאצי?

על פניו, שאלה מעניינת, אבל מה חבל ש-HBO מתנהגת כמו HBO במירעה. לא מדברת לגובה העיניים אלא הרבה, הרבה מעל. זאת בדיוק הסיבה שנתקעתי בפרק הראשון של 'הסמויה'. לא הבנתי כלום והרגשתי שמתנשאים עליי. יוצרים לי סדרה כל כך גבוהת מצח, שאני פשוט לא מצליחה להבין. הסלנג של התקופה לא עבר לי בגרון (ברמה שלא הייתי מבינה הרבה ללא תרגום), הדיבורים הפוליטיים עברו לי מאוזן אחת לאוזן השנייה, העין נדדה לצג הסמארטפון, והסוף היה כל כך מעורפל (מהתנשאות, ברור שמהתנשאות), שאין לי מושג אפילו איך היא הסתיימה.

המגן האחרון

מה מו מי? סדרת מדע בדיוני מטורקיה, שהאלגוריתם של נטפליקס פשוט התחנן שאראה, עד שנעתרתי. מסקנה – לא משנה כמה עקשן האלגוריתם, הוא לא באמת ייעלב אם תגידו לו לא. יש דברים שפשוט לא נועדו לקרות. לא משנה אם האלגוריתם הנודע לשמצה יציג לכם מצג שווא לפיו כל התכנים שמגיעים אליכם הם בטורקית אז כבר עדיף להתחיל לראות וגמרנו. אז עונה ושליש הספיקו לי כדי להבין שמדובר בגרסה הטורקית של 'הארי פוטר ואוצרות המוות', וכן. זה גרוע כמו שזה נשמע.

השאר תגובה