סופרלנד בחול המועד פינת פינטרסט: 18 תובנות על טיול בחרמון

1)לא משנה באיזו שעה תצאו מהבית, אם אתם גרים במרכז ובחרתם לוותר על לינה בקרבת מקום, אתם תיתקעו בפקקים. כן, גם אם חשבתם להתחכם ולנסוע ביום שישי "כי בשבת כל עם ישראל מגיע". אין לכם זכויות יוצרים על הרעיון הזה. על מנת לסבר את העין, אספר שאנחנו, למשל, יצאנו מתל אביב ב-5:45, באמצע הייתה הפסקה של 25 דקות בבת שלמה, בשעה 9:15 (3.5 שעות מהיציאה!) פגשנו את הפקק הידוע לשמצה, 5 ק"מ מהיעד, מגרש החנייה לאוטובוסים שצמוד לאתר. בסופו של דבר הגענו לאתר החרמון בערך ב-10:05. המפגש פנים מול פנים עם הפקקים האימתניים אכן לא היה השיא של חיי, מצאתי את עצמי מאחלת פנצ'רים ושלל מרעין בישין לישראלים ה-assholes שהחליטו שהתור לא לרמתם ועקפו בסבבה שלהם, אבל גם זה עבר.

2)מי אמר שישראל קטנה?! 216 ק"מ מפרידים בין תל אביב לאתר החרמון. נוסעים צפונה, עוד ועוד ועוד, איילת השחר, כפר בלום, קיבוץ דפנה, נווה אטי"ב, מג'דל שמס – מדינת ישראל נמתחת לה צפונה עוד ועוד, ופשוט לא נגמרת.

3)טוסקנה – מאחורייך. עכשיו בסוף החורף, הצפון ירוק בהגזמה. יותר מזה – בכל פינה יש עצי שקד. בשנה-שנתיים האחרונות ראיתי ימבה עצי שקד שמעטרים לי את הפיד מדי שבת ונותנים קונטרה לכלניות מהדרום, אבל לא היה לי מושג שזו סצנה של ממש. מטעי עצי שקד מלבלבים בכל פינה בפריחה ורודה ולבנה.

4)מסתבר שבאתר החרמון יש שני מגרשי חנייה: הראשון שמיועד לרכבים, ממנו יוצאים שאטלים, ומגרש החנייה לאוטובוסים, 2 ק"מ ממנו, שכאמור צמוד לאתר. מי שמגיע באוטובוס מאורגן, כמוני, מוותר על הצורך בשאטל.

כשהרכבל התחתון מתכסה עננים. צילום: לימור רוב

5)בכלל – עזבו אתכם מ-3.5 שעות על ההגה. יש מספיק חברות שמיעות טיול יום לחרמון, עם אפס דאגות ועלייה על כבישי הגליל והגולן בשעות לא שעות.

6)הרכבל התחתון – כל פאקינג עם ישראל. צפיפות מחרידה. בפינה אחת נמצא המסלול לילדים שמחליקים על מזחלת פלסטיק. בפינה אחרת איזה מסלול סקי קטן, בפינה אחרת מגלשת ההרים. תכל'ס, אחרי 10 דקות של סלפי והתלהבות מהחומר האקזוטי הזה שקוראים לו שלג, ממצים. בשעה 10 בבוקר הטמפרטורה הייתה 5 מעלות.

10)מסתבר שאתר החרמון לא קפא על שמריו. מאז הפעם האחרונה שהייתי שם, ב-2002, נוספו לרכבל החשוף, זה עם הספסלים הזוגיים, גם רכבל קרונות שעולה 49 ש"ח לעלייה וירידה. מודה שחששתי מרכבל הספסלים. לא מהגובה כמו מהקור ומהעובדה שצריך לשבת חשופים במשך דקות ארוכות, ברוח ובגובה. הרכבל החדש מהיר, וגם התור עובר ביעילות (10-15 דקות אפילו ביום עמוס).

עולים ברכבל. צילום: לימור רוב

11)הרכבל העליון – עזבו אתכם מהרכבל התחתון. הרכבל העליון זה הדבר האמיתי, נקודה. עם הגיענו, קיבל את פנינו ערפל מטורף, 3 מעלות ורוחות. קור שלא יכולתי לשאת במשך יותר מ-5 דקות ברצף, עם מעיל, פוטר וסריג. עד כדי כך שרצנו להתחבא במבנה הסגור. לא הבנתי את תוואי השטח, לא הייתה לי פרספקטיבה או אפילו ויז'ן של המקום, ומכיוון שלא ראו ממטר, חשבתי לעצמי "זהו זה? זה כל מה שיש לראות?" אז הלכנו למבנה הסגור.

עדיין מעונן. צילום: לימור רוב

12)את המבנה הסגור ברכבל העליון אין איך לתאר מלבד מוצב צה"לי. כנראה הוא נבנה במודל של מצפה שלגים, מוצב צה"ל הסמוך. מעין מבנה מעגלי שאמור לספק מחסה, לקלוט את מי שמגיע מהרכבל וקפיטריה. לא לגמרי הבנתי איך הוא בנוי. מבוכי משהו.

באמא שלכם, תגדילו! צילום: לימור רוב

13)מודה ומתוודה. למרות שידעתי שמדובר בתרחיש בדיוני, החלומות שלי מהרכבל העליון כנראה הגיעו מאינסטגרמריות מהזן המגעיל, אלו שגורמות למציאות להיראות לא מציאותית ומכניסות את כולנו לרגשי נחיתות. בניתי על בקתה אלפינית פסטורלית מעץ. בניתי על כוס שוקו רוויית סטייל ועל פטיסרי מעודן ואנין לצדו. בניתי על ספות מרווחות, עיצוב ברוח ה-Hygge, אח בוערת ואווירה שהיא 2,220 מטרים מעל ישראל, או בקיצור, החומר ממנו עשויים לייקים.

אז"ש.

אמנם יש שלג, אבל בישראל כמו בישראל, האווירה היא סופרלנד בחול המועד. תורים, צפיפות, ילדים לא ממושמעים. הקפיטריה גם היא, לא מגישה שום פטיסרי או שוקו בכוס מפנקת מהסוג שאפשר להצטלם איתו ל- #NoFilterNeeded אלא עוגות מהזן שקצת עושה דכאון, צ'יפס ונקניקיות. לא קשה לנחש מה עושים פה חולי צליאק או טבעונים (רמז – נשארים רעבים). גם מי שרעב ורוצה לנשנש משהו עם פחות מ-100% שומן לא ימצא את מבוקשו.

פסטורלי. צילום: לימור רוב
כשאינסטגרם פוגש את פינטרסט, רק 180 מעלות משם. צילום: לימור רוב

14)אבל באמת, מה אני מקטרת?! הנוף אומר הכל. כשכל אתר החרמון ופסגות הגולן פרושות להן למרגלות ההר, מבחינתי שגם נגיע לאוהל סיירים.

תגידו שלא מהמם! צילום: לימור רוב
מדבר בעד עצמו. צילום: לימור רוב

15)אחרי מרק וקפה מפוקפקים, השמש יצאה לרגע והבנתי שהשטח יותר נרחב ממה שחשבתי. הפסגה משתרעת עוד ועוד, יש מקום לילדים להחליק במורד מדרון (המחזה הנודע מפעם, החלקות על שקיות ניילון, נעלם לבלי שוב. טוב לדעת שעשינו איזו אבולוציה כעם וירדנו מהעץ), והנוף, הו הנוף, הוא מדבר בעד עצמו.

אלפיני. צילום: לימור רוב

16)שלג. בואו נדבר על זה. פעמיים או שלוש בחיי הייתי באתר החרמון, האחרונה בהן ב-2002. הפעם האחרונה שראיתי שלג במו עיניי הייתה במסע לפולין בכיתה י'א, בשנת 2007. 4 פעמים בחיי שראיתי שלג, במקרה הטוב. ברור שאין לי הרבה קילומטרז' עם החומר המרהיב הזה. עדיין, לא צריך להיות אסקימוסי עם 40 ומשהו מילים בלקסיקון לתיאור שלג כדי לדעת שהשלג ברכבל העליון פלאפי יותר, צחור יותר וטרי יותר. אגב שלג וקור – הקטע המבאס עם לבישה של מיליון שכבות הוא שמדובר בעניין משמין ביותר. נראיתי כמו איש שלג. עכשיו אני מתפדחת להעלות את התמונות.

17)3 שעות מהכניסה לאתר ועד היציאה ממנו מספיקים בהחלט למי שרק בא לספוג אווירה ולא מתכוון לקפוץ ראש לתוך השלג (ושוכח שמדובר במים, בסופו של דבר, שיימסו וירטיבו את הבגדים ליום שלם ומקפיא).

18)אני עדיין בשוק שכל היופי הזה מצפה לנו בין גבולות מדינת ישראל. סעו לחרמון. יש לנו ארץ נהדרת.

שוב ברכבל התחתון, כשהשמש קצת יצאה. צילום: לימור רוב

תגובה אחת הוסף תגובה

  1. זוהר הגיב:

    געגועי לחרמון….מקווה שהקורונה תיעלם במהרה.

השאר תגובה