כתבות סיכום העשור צצות כמו פטריות וגינליות אחרי הגשם, וגם אני לא חסינה. מה לעשות, זה מדבק. אז ימים ספורים לפני שנות העשרים (שזה תכל'ס סטייל 'שיקגו' ו'גטסבי הגדול', אבל עם סטוריז ופילטרים), הרשו לי לסכם את הסרטים שעשו לי את שנות העשרה. הפעם, בניגוד לכתבת הטלוויזיה, הסדר הוא רנדומלי. בכל זאת, הדירוג גם קשה יותר, כי סרט זו חוויה של שעתיים, לעומת חוויה מתמשכת של צפייה בסדרה, שאיכשהו נצרבת יותר בזכרון, ולכו תזכרו שעתיים מלפני 10 שנים. אז הנה זה בא:
משחקי הרעב (2012-2015)
אין לי הסבר לזה, אך משום מה הסדרה המופלאה הזאת נפקדת מכל כתבות סיכומי העשור שנתקלתי בהן. נראה לי שהסיבה פשוטה – היא נוצרה במחצית הראשונה של העשור ומאז נשכחה לטובת 'הנוקמים' או משהו. חבל. לאורך ארבעת פרקי הסדרה, היא מעוררת מחשבה, מצמררת, אינטליגנטית ושומרת את הצופה על קצה הכיסא.
כמובן שאי אפשר לשכוח את התגלית שהיא ג'ניפר לורנס. בזמנו התאהבתי בה עד כלות וחשבתי שהיא הבחורה הקולית בתבל. כל כך fierce. הרעיון של אישה שממוטטת משטר טוטליטרי כבש אותי, ואני ממש לא היחידה. מאז היא איבדה את המוג'ו שלה, כי מה לעשות, זה מה שקורה כשזוכים באוסקר בגיל 22. מכאן אפשר רק לרדת. אבל עדיין. קשה לשכוח איך לרגעים, 'משחקי הרעב' הייתה כמו 'סיפורה של שפחה' 1.0, סמל פוליטי של ממש, כולל השריקה המפורסמת מהסרט שהושמעה בהפגנות ברחבי העולם.
לשבור את הקרח (2013)
מכירים את הבנות האלו שאומרות "אני קופי בל", "אני לגמרי פוקהונטס", "בדוק אני אריאל"? תמיד קינאתי בהן. בילדותי לא מצאתי נסיכת דיסני שהזדהיתי איתה ללא סייג. ואז אלזה הגיעה והבנתי – אני לא נסיכה. אני פאקינג מלכה. למה אני לא צעירה ב-20 שנה? הייתי הולכת לגן עם ילקוט של אלזה, אוכלת מתיק אוכל של אלזה, לובשת שמלת תכלת-נצנצים כמו אלזה, ומדי יום רואה את הסרט בלופים, עד הקבר ומעבר.
הסרט Frozen לא המציא את הגלגל שהוא דמויות נשיות חזקות שלא זקוקות לגבר שיחלץ אותן כשיש להן זו את זו, אבל עשה את זה בדרך כל כך effortless וכל כך קולית, כאילו הרעיון היה שם תמיד. ובואו – אני לא צריכה להגיד אף מילה על Let It Go, השיר המושלם והסיקוונס שנחקק לנצח בדברי ימי הקולנוע. אמרו מספיק כבר לפניי. The cold never bothered me anyway.
הטרילוגיה החדשה של מלחמת הכוכבים (2015-2019)
כמו רוב מי שלא היה בגיל הנכון בשנת 1977, עת יצא הסרט הנכון לאקרנים (מינוס 13 במקרה שלי), גם אני ראיתי את הסרטים שלא בסדר כרונולוגי, ומה לעשות, זה פגם בחוויה באיזשהו מקום. אני מאלה שראו קודם את טרילוגיית הפריקוולים ואחרי זה את הסדרה המקורית. את טרילוגיית הפריקוולים ניתן לסכם במילה אחת – מוחרוד, בטח אחרי שרואים את הסדרה המקורית, מהסבנטיז-אייטיז. הטעות האדירה בליהוק שהיא היידן כריסטיאנסן. התגלית שדארת' ויידר נהיה רע בגלל איזו שטות, כי הוא חשב שככה הוא יוכל להציל את אשתו ממוות (נטלי פורטמן בתפקיד כל כך רע, שצריך לשלול לה את האזרחות הישראלית, מיינד יו). הדיבורים המכבידים על פוליטיקה. אווירת הנכאים הכללית שאופפת. טוב שאחרי זה ראיתי את הסדרה המקורית שכולה פאן, רגעים אייקוניים ואהוב לבי, הריסון פורד.
בכל אופן, את שלושת סרטי הטרילוגיה החדשה ראיתי בחוויית הצפייה האולטימטיבית, בקולנוע, עם תלת מימד ומלא גיקים בטרום הבכורה (הערת שוליים: בואו נדבר על כמה שזה כיף שסרטים שהם להיט בטוח ויוצאים באותו סוף שבוע כמו בארה"ב – מארוול, דיסני וכו', יוצאים כבר בימי שלישי-רביעי, ואילו בארה"ב הם יוצאים רק ביום שישי. החומר שממנו עשויים החלומות של בעלי FOMO כמוני). התאהבתי, נהניתי, שמחתי לראות על המסך את הדמויות החדשות, מ-BB8 ועד קיילו רן, הייתי בהלם מהמוות של האן סולו, המוות של לוק סקייווקר וכמובן הסוף הסופי של הסדרה (לא רוצה לעשות ספוילרים לסרט שזה עתה יצא), הרגשתי שאני בפאקינג מתקן בדיסנילנד. הם הביאו את הפאן של הטרילוגיה המקורית, ולא רק את הקאסט המקורי. נכון, שני הסרטים האחרונים של הטרילוגיה התקבלו באופן קצת צונן על ידי המעריצים, אבל לא אכפת לי. נהניתי, זה היה הוליווד במיטבה, סרטים שהם כולם כיף.
כוח משיכה (2013)
מכירים את הביטוי הפלצני הזה שחוזר על עצמו בביקורות קולנוע, 'טור דה פורס'? זה בדיוק מה שקורה על המסך. תצוגת כוח מהפנטת. החלל כמעט פורץ מבעד למסך, מסחרר, משתק ומתעתע, הודות לטכנולוגיה, הבימוי של אלפונסו קוארון ואיך לא – סנדרה בולוק. לראיה – שנים עברו מאז הצפייה היחידה בסרט והוא עדיין נחקק בזכרוני.
האיש שנולד מחדש (2015)
איך אומרים הזקנים? מעניין לעניין באותו עניין. שוב סיפור הישרדות כנגד כל הסיכויים, שוב סרט שנשען כולו על הכריזמה ויכולות המשחק של השחקן הראשי, שוב סרט שמצליח לעשות את זה בגדול בלי הרבה מלל אבל עם הרבה מאד badassיות. השיא? סוף סוף הקהל בבית קיבל קצת נחת, לראות את ליאונרדו דיקפריו זוכה באוסקר סופר-דופר מוצדק.
לה לה לנד (2016)
היי הוליווד, צרי עוד סרטים כאלה, בבקשה בבקשה. מבטיחה להיות ילדה טובה. אולי מספיק עם גיבורי על, לטובת מקום למיוזיקלס? מה רע?
מדובר כמעט בממצא ארכיאולוגי, במובן הטוב של המילה. ממש old Hollywood במיטבה. אז *ככה* יצרו סרטים לפני עידן 'הנוקמים'! איזו תגלית מרעננת. שירים וריקודים, זוג שחקנים אהובים ועלילה שלמרות שראינו אלף פעם, עדיין מצליחה להיות קולחת בפעם האלף ואחת. תוסיפו לזה את אמה סטון וריאן גוסלינג, שני שחקנים שפשוט אי אפשר שלא לאהוב וקיבלתם להיט שמחזיר עטרה ליושנה.
כוכב נולד (2018)
גם כאן מדובר בסרט שנראה כאילו נשלף מתוך עידן אחר (כלומר, זה נכון, העיבוד הראשון לסרט יצא ב-1954 ונכתב שנים קודם לכן), ועדיין הוא מצליח לכבוש לבבות הודות לסיפור שלא נס ליחו. כמובן הסקס אפיל של ברדלי קופר לא מזיק, וגם לא המהפך של ליידי גאגא, הכימיה ביניהם והשיריפ שנתקעים בראש ולא מרפים. למרות שמדובר בסיפורים הכי שחוקים והכי קלישאתיים, סיפור סינדרלה ששזור בסיפור "עלייתו ונפילתו", זה פשוט עובד. הקסם קורה ובענק. ולא, עדיין לא סלחתי על הסוף.
אפס ביחסי אנוש (2014)
לא אכפת לי כמה סופרלטיבים כבר נשפכו על הסרט, לא אלך כנגד הזרם אלא אוסיף להם עוד כמה.
מ'בופור' ועד 'ואלס עם באשיר'. מ'גבעת חלפון אינה עונה' ועד 'הוא הלך בשדות'. אף אחד לא חשב לעבד את חוויית השירות בצה"ל דרך עיניים נשיות עד 'אפס ביחסי אנוש'. עובדה – הקהל הצביע ברגליים ו-400,000 צופים הגיעו לצפות. לעזאזל, כבר בשקופית הפתיחה, שמוצגת כשברקע נשמע רעש של מדפסת, הבנתי: הנה ממחיזים את השירות הצבאי שלי, פקידה חפשנית במיל'. מה לא היה פה? גבריות רעילה, פגיעות מיניות, מיזוגניה, ביורוקרטיה קפקאית, ייאוש קיומי, אך מעל הכל – חברות נשית אמיצה, פאנצ'ים למכביר ואקדח סיכות אחד שכנראה טוהר הנשק לא תקף לגביו.
רפסודיה בוהמית (2018), רוקטמן (2019)
לוחשים לי באוזנייה שזה לא אותו הסרט. אני מבקשת למחות. הסרטים על פרדי מרקיורי ואלטון ג'ון יותר מדיי דומים מכדי להצדיק סעיף שונה ברשימה שלי. זמר שמתחיל את דרכו בבריטניה בסבנטיז, נהיה אייקון, יוצא מהארון, ובדרך יש הרבה מוזיקה טובה, סמים ויצר הרס עצמי. מש"ל.
רגע של רצינות. מבחינה נרטיבית, בשני המקרים מדובר על סיפורים מעלפים שמצדיקים עיבוד אחת לכמה שנים (חכו ותראו). מבחינה קולנועית, מובן ש'רוקטמן' יותר טוב, ולו רק בזכות העובדה שההומוסקסואליות של העומד בראשו לא מושתקת לווליום מינימלי אלא מתפרצת על המסך. בכל זאת, אוטוטו 2020. אין אפס. ביופיק זה ז'אנר אהוב, וכשמדובר בביופיק מוזיקלי מלא בשירים אהובים – אין לכך תחליף, רק תנו לנו עוד מהדבר הזה.
כל כך הרבה סרטים טובים !! עשית לי חשק לעשות מרתון 😍
אני אצטרף אלייך. הפופקורן – עלייך 🤓
בא לי לראות שוב את רפסודיה בוהמית. סרט ענק
יאללה בואי. הפופקורן עליי.
שמרתי לעצמי כמה מהמלצות. תודה על סקירה מושלמת : )