במהלך השבוע החולף, וואלה פרסמו את מצעד 100 הסדרות הגדולות של שנות העשרה, ובסופו של דבר את המקום הראשון קטפה 'בוג'אק הורסמן' הבלתי נסבלת. כמה רציתי להיות חלק מהבאזז, לדעת על מה כולם מדברים, אך לשווא. עשר דקות מתחילת הפרק הראשון פרשתי, ושיילכו קיבינימט כל הסוסים המצוירים באשר הם. דווקא מתוך תחושת חוסר הסיפוק מהמצעד, החלטתי לעשות מעשה ולדרג את 10 הסדרות שהכי אהבתי העשור, מתוך עשרות רבות שראיתי. הקריטריונים שלי? כמה הרגשתי חלק ממשהו גדול ממני, כמה הסדרה הייתה מתגמלת וכמה היא הייתה פורצת דרך. לקחתי על עצמי עוד אתגר: לא להזכיר במילה את 'משחקי הכס' ו'סיפורה של שפחה', כי היי – ברור שהן יזכו, והמצעד יהפוך למשעמם וצפוי. אז קבלו במחיאות כפיים, אימוג'י ולייקים:
כמעט נכנסו למצעד
'אופוריה' שדובר בה כה רבות השנה, אבל עמוק בפנים היא עוד סדרה על טינאייג'רים מרדנים במאה ה-21, שמגולמים ע"י שחקנים בני 27. '13 סיבות' שעברה צניחה חופשית מעונה ראשונה מושלמת לעונה שלישית שגרמה לי לרצות לזרוק כיסא על צוות הכותבים. ומי עוד? When They See Us, 'ברודצ'רץ" לאנגלופילים המושבעים כמוני, וכמובן Killing Eve שהייתה מה שהמבקרים מכנים 'ממתק טלוויזיוני'.
מקום 10 – Black Mirror
קשה לשכוח את הפרק הראשון של Black Mirror, למרות ששודר לפני 8 שנים, בדצמבר 2011, וזה בעצם אחד מהקריטריונים שלי – מה עמד במבחן הזמן והשאיר לי בראש רגע טלוויזיוני טהור שלא אשכח. מישהי ממשפחת המלוכה הבריטית נחטפה, והכופר הנדרש לשחרורה היה שראש ממשלת בריטניה יזיין חזירה בשידור חי מול כל העולם, ואכן כך היה. פרק שלם שהייתי עם הלסת ברצפה. הייתי 😮. אם לא די בכך, בימי שידורה הייתי במהלך תואר בתקשורת, והסדרה מצאה את דרכה לצפיית חובה במסגרת אחד הקורסים. בעיניי זה אומר הכל.
מכאן? הסדרה דהרה לה קדימה בכתב אישום של ממש נגד עידן הטכנולוגיה, כשבכל פרק מחדש היא מדמיינת לה תסריטים מופרכים שבאותה נשימה, עדיין יש בהם שבריר קטנטן של מציאות, על טהרת ה"תארו לכם עולם בו ימציאו פיתוח טכנולוגי בלתי מוסרי בעליל. מה יעלה בגורל כולנו?".
אין מה להגיד, העובדה שהעונות קצרות, המרווחים מעונה לעונה ארוכים ולא אחידים ולא כל הנושאים הטכנולוגיים קרובים ללבי (אהם, פרק הגיימינג, אהם) מקשה על ההנאה, ואי אפשר שלא להודות שהרמה ירדה דרמטית לאורך העונות, עדיין ה-DNA שלה לא היה יכול להיות יותר מדויק בלכידה של רוח התקופה והחרדה הקיומית שמתחבאת אצל כולנו. לראיה? פרק המשחק שלה מלפני שנה, 'בנדרסנאץ", שהתבסס כולו על בחירת הצופה מה הגיבור יעשה עכשיו מול שתי אופציות, היה בגדר שיחוק, שימוש אינטליגנטי בטכנולוגיה, וכתוצאה מכך החזיר עטרה ליושנה. נותר רק לקוות לעוד פרקים טובים כאלה.
מקום 9 – צ'רנוביל
יש פרשיות היסטוריות שפשוט מגיע להן שיספרו אותן שוב ושוב ושוב, פשוט כי הן גדולות מהחיים, מעוררות רגשות חזקים וגורמות לחשוב ברומו של עולם. עם זאת, פעם ראשונה שאני רואה עיבוד כלשהו לאסון צ'רנוביל, שהתרחש לפני פחות מ-34 שנה מאחורי מסך הברזל. לא פרה-היסטוריה, ועדיין, שנות אור מכאן ועכשיו.
לא די בכך שמדובר בסיפור מטורף שצריך לראות כדי להאמין. העיצוב האמנותי והבימוי של המיני סדרה (5 פרקים בסך הכל) יצאו מגדר הרגיל. גם הדיוטות שלא בילו יום אחד בלימודי קולנוע יכולים שלא לשים לב לצבעוניות של הסטים, לסאונד מחריש האוזניים של הרעש הלבן וליתר האמצעים שנועדו ליצור חרדה קיומית וקלאוסטרופוביה, בדיוק כמו אלו שחשו אלו שנקלעו לסיטואציה באוקראינה ב-1986. תוסיפו לזה את העובדה שאלפי ישראלים ראו את האסון מתגלגל לא רחוק מהם, ותקבלו סדרה הופכת-בטן.
מקום 8 – This Is Us
על פניו, בסדרה הזאת אין שום דבר שלא ראינו קודם. משפחת פירסון היא משפחה אמריקאית מושלמת ולא מושלמת בעת ובעונה אחת, שחווה התמודדויות עם מתח גזעי, שמנופוביה, בעיות התמכרות ושאר צרות שכולנו מכירים וראינו בווריאציה כזאת או אחרת. ועדיין, אי אפשר שלא להתמכר, ומפעם לפעם להרגיש כאילו יש לי משהו בעיניים בזמן צפייה באפוס המשפחתי, שמתחיל לפני עשורים וגולש גם לתוך העתיד. מה שנקרא, סדרה שהיא כולה לב, שפשוט עובדת. אולי באמת לא חובה להמציא את הגלגל בכל פעם מחדש.
מקום 7 – Stranger Things
כשזה עובד – זה פשוט עובד. אחת הסדרות שבזכותן נטפליקס הפכה לאחת מיצרניות התוכן המרכזיות של ימינו, אם לא ה- לא הגיעה למעמדה סתם. יש בה קסם, גוד וייבס, נוסטלגיה אייטיזית משובחת, גם בשביל מי שלא נולדה בתקופה בה ילדים יכלו לקחת את האופניים ולצאת עם החברים להרפתקאות שלא קשורות למחשב או לטלוויזיה, ותועפות של כיף. השיא? חלק מהטינאייג'רים בסדרה מגולמים ע"י טינאייג'רים אמיתיים, שמלמדים את הוליווד שאם קצת רוצים, אפשר לוותר על ליהוק של בני 27 מפעם לפעם.
אז וינונה ריידר זכתה לקאמבק שהגיע לה, מילי בובי בראון הפכה למגה סטאר, וכולנו הכנסנו ללקסיקון את המונח האלמותי the upside down.
מקום 6 – פולדארק
לא בטוחה שהדרמה ההיסטורית של ה-BBC בכלל שודרה בארץ, ואם כן, בערך שלושה ישראלים ראו אותה. מי שלא ראה – הפסד שלו. למי שלא מכיר, אספר שהסדרה שרצה בין 2015-2019 עסקה בחייל מקורנוול שחוזר הביתה אחרי ההפסד במלחמת העצמאות האמריקאית, מגלה שאביו מת ואהובתו התחתנה עם בן הדוד שלו, ומכאן והלאה – משקם את חייו, על רקע אחת התעשיות המרכזיות והאייקוניות של בריטניה במאה ה-18, מכרות פחם. רציני, מכרות פחם מעולם לא היו סקסיים יותר (סליחה, אני אתקן את עצמי. איידן טרנר, השחקן הראשי, בלי חולצה. זה אף פעם לא היה סקסי יותר). פולדארק אהובנו הוא איש שהקדים את זמנו. למרות שהיה בעל מכרה ומעמד במונחים של המאה ה-18, עדיין היה אכפת לו מעניים, עניין שהפך לשגור רק עשרות רבות של שנים לאחר מכן.
אז כן. פערי מעמדות, החוקים הנוקשים של המאה ה-18, מבטא בריטי, המון צילומים פנורמיים של קורנוול (האם לשכת התיירות של קורנוול מימנה את הפקת הסדרה? תהיתי לא פעם) וכמובן רומנטיקה. התוצאה הייתה סוחפת, כיפית ובריטית עד מאד. כי היי, החבר'ה מהממלכה יודעים איך לעשות דרמות היסטוריות.
מקום 5 – Breaking Bad
מה עוד לא נאמר על Breaking Bad (שאגב, למען הפרוטוקול, החלה לרוץ ב-2008, אבל תכל'ס הפכה למגיפה רק בעשור שמסתיים בימים אלו)?! וולטר ווייט הפך לאייקון מוצדק לחלוטין שתקע יתד בתרבות הפופ, ותהליך השחתתו ממורה בינוני וסביר לכימיה ועד עבריין מחורפן על כל הראש היה מדוקדק, מעורר מחשבה ואינטליגנטי.
מבחינתי, יש לה ערך מוסף – היא היוותה אחת מהפעמים הבודדות בהן צפיתי בסרט או סדרה שקשורים לעולם המאפיה/פשע/סחר בסמים ובאמת הבנתי את העלילה ונהניתי. בימים כתיקונם זה ז'אנר שאני בורחת ממנו כמו מאש, בעיקר כי תוך 5 דקות אני נאבדת בין נבכי העלילה. מאחר וכאן היה מדובר באדם כמוני-כמוכם והעלילה הייתה איטית ומהורהרת, הצלחתי לעקוב, להבין ולשאוב סיפוק, וכתוצאה מכך להחזיק מעמד עד קו הסיום. לא עניין של מה בכך, bitch.
מקום 4 – Mad Men
בדומה לוולטר ווייט מ-Breaking Bad, גם דון דרייפר, הכוכב הבלתי מעורער של Mad Men, היה אנטי גיבור מושלם עם נפש מסוכסכת ששוחק נפלא, כך שאי אפשר היה להוריד ממנו את המבט. הסיקסטיז, שזכו לכל כך הרבה עיבודים שנראה היה שהם יוצאים מכל החורים, זכו לאיזה רגע של הולדת, תעשיית הפרסום מעולם לא נראתה גלאם כל כך,כל משפט שנאמר היה מלאכת מחשבת, עם אלף ואחד רבדים תת-מילוליים, כל פרט הונח בדיוק במקום כדי לתאר את עולמן הפנימי של הדמויות, וכמובן שחובה להזכיר את הוויזואליות ההורסת של הסדרה. תענוג מעורר מחשבה וקווץ' בלב בו זמנית.
מקום 3 – הכתר
כשרק שמעתי שיוצרים סדרה על חייה של המלכה אליזבת', התגובה שלי הייתה על טהרת ה-oh no they didn't. חשבו כמה אומץ צריך כדי להמחיז מאורעות היסטוריים שרוב האנשים שעומדים מאחוריהם עדיין חיים. אם לא די בכך, כל עונה מתארת כ-10 שנים של המלכה על הכס, מה שמבטיח עונות רבות מספור, כשאחת לכמה זמן הקאסט מתחלף כדי להתאים לגילאים של הדמויות שאותם הם מגלמים. בגדול, כדי ליצור אפוס כזה צריך ביצים של יען, וזה עוד לפני שמדברים על התקציב האסטרונומי, שבימים שלפני 'משחקי הכס' היה מזכה את מי שמציע אותו למטח עגבניות.
החדשות הטובות? ההשקעה מצדיקה את עצמה, ומדובר בסדרה מהנה, משוחקת להפליא, עם בניה הדרגתית של דמויות, שהצליחה לגרום לי להסתכל על המלכה בעיניים אחרות. נכון, לעתים אני חושבת שהסדרה מצדיקה את המלכה יותר מדיי, ועושה לה שירות טוב מדיי, אבל האופן בו היא מפרקת את בית המלוכה שכבה-שכבה הוא לא פחות ממרהיב. רציני. אחרי העונה השלישית, שיצאה לפני כמה שבועות, לראשונה הפסקתי להיגעל ממערכת היחסים הקרינג'ית בין צ'רלס וקמילה. עכשיו כולנו מחכים לעונה הרביעית שתצא עוד מי יודע כמה חודשים, הנסיכה דיאנה תצטרף למשפחת המלוכה, וכן – בעונה החמישית נחזה בפרשנות למותה של הנסיכה דיאנה על המסך. הרגע הזה ייכנס למצעד הרגעים הטלוויזיוניים של שנות העשרים, באחריות.
מקום 2 – דאונטון אבי
מאסטרפיס בריטי להחריד, וסדרה שהיא התגשמות חלומו של כל אנגלופיל. הדרמה התקופתית של ITV לא הפכה לשיחת ברזייה בישראל, אבל בבריטניה היא הייתה תופעה תרבותית של ממש בין השנים 2010-2015, וכמובן עם צאת הסרט הראשון מוקדם יותר השנה.
הסדרה תיארה את קורותיה של משפחת קרולי האריסטוקרטית שגרה באחוזה מרהיבה ביורקשייר, וכמובן את המשרתים הרבים מספור שהיו לה. בדומה ל-Mad Men ו-Breaking Bad שכבר כיכבו ברשימה, גם היא נציגה בולטת של ז'אנר הסדרות האיטיות והמהורהרות של העשור השני של המאה ה-21, כשכל משפט מהדהד אלף רבדים. היא הייתה טלנובלית אך נעשתה בתבונה אין קץ, הלבוש של השנים 1912-1926 היה מדהים ביופיו, התהליכים החברתיים שעברה בריטניה נשזרו במארג המשפחתי, ומהר מאד הצופה מוצא את עצמו מחבב כל דמות על סך מגרעותיה ויתרונותיה.
בדומה ל-The Crown, גם 'דאונטון' חטאה ביחס חומל מדיי כלפי בני המעמד הגבוה, שדווקא די קל ומתבקש לבקר – הם עשירים, הם לא עשו כלום כדי לזכות במעמדם, והם עושים טעויות שמשפיעות על אחרים, מתוקף המעמד הזה. ועדיין – הכל פשוט עובד. אין טובים ורעים. פשוט אנשים עם מניעים כמו של כולנו.
עד היום לא התגברתי על ספיישל חג המולד בו מתיו, בעלה של ליידי מרי, האחות הבכורה במשפחה, מוצא את מותו ביום בו בנו נולד. זה היה רגע אכזרי, כואב ושובר לב, ומעל הכל – לא הורגים דמויות בספיישל חג המולד, שכל תכליתו היא לגרום לצופים להרגיש טוב במהלך החג. פשוט לא עושים את זה. מלבד זה, מה לא היה שם?! תהפוכות חברתיות, פגיעות מיניות ולהט"בים בתקופה בה הנושאים האלו הושתקו לחלוטין, יחסי מעמדות, מתחים גזעיים, וזו רשימה חלקית בלבד.
המקום הראשון – Outlander
היא לא זוכה לבאזז בארץ, לא קיבלה מקום במצעד סדרות העשור של וואלה, אבל כל זה ממש לא מזיז לי. מדובר בסדרה הכי יפה שאי פעם ראיתי, נקודה. לא כל סדרה גורמת לי להזמין ב-eBay את כל סדרת הספרים שעליה היא מבוססת עם תום המחצית הראשונה של העונה הראשונה, ולקרוא שמונה ספרים בני 1,000 עמודים בממוצע, אבל Outlander כן. לא כל סדרה גורמת לי פאקינג לנסוע 4,000 ק"מ כדי לראות את חבל הארץ בו העלילה מתרחשת, אבל Outlander כן. מעולם, אבל מעולם לא אהבתי סדרה ככה.
אז העלילה בקצרה – 1945, קצת אחרי סיום מלחמת העולם השנייה. קלייר, שהייתה אחות בצבא הבריטי בזמן המלחמה, מתאחדת עם בעלה, פרנק, ויחד, הזוג האנגלי החביב נוסע לחופשה בסקוטיש היילנדס (Scottish Highlands, זה לא עובד בעברית). החופשה הנינוחה מקבלת טוויסט כאשר קלייר נוגעת בטעות במעגל אבנים סטייל סטונהנג' ומוצאת את עצמה בשנת 1743, כלומר 202 שנה אחורה, בתקופה בה האנגלים שלטו בסקוטלנד (מה שלמעשה נמשך עד היום) ומיררו את חיי התושבים. מהר מאד קלייר מכירה את ג'יימי, לוחם סקוטי אמיץ, וכך נולד לו סיפור האהבה הספרותי הכי יפה, מכמיר לב, סקסי ומושלם שנתקלתי בו, כזה שלוקח אותנו דרך 20 שנות היפרדות, עד מלחמת העצמאות האמריקאית ועוד המון הרפתקאות בדרך (בכל זאת – 8 ספרים יצאו מתוך 10 בסך הכל שהסדרה תכלול, כל ספר 1,000 עמודים. המון הרפתקאות בדרך).
צריך לראות כדי להאמין, כי התיאור נשמע קצת lame. זה קסם, מה שקורה על המסך. העלילה הצליחה בקלילות להתגבר על משוכת ה"מעולם לא ראיתי דבר כזה", וגם אחרי 4 עונות אני עדיין נופלת שדודה לרגליה. מיותר לציין שהלוקיישנים יפים בקטע פורנוגרפי, כך שאם לא השתכנעתם עד עכשיו – זה בשבילכם.
מסקנה? צריך לפתוח את הראש, להיות מוכנים לעלילות שנשמעות מוזרות במבט ראשון, ולא בהכרח ללכת אחרי העדר כדי להרגיש חלק מהבאזז. אז זיבי 'בוג'אק הורסמן', במקום נסתר בספריית ה-VOD מסתתר לו קסם שפשוט צריך לתת לו צ'אנס.
איזה סקירה מושלמת. יש פה כאלה שראיתי ויש פה כאלה ששמורת לראות בקרוב
האמת שאת הרוב לא ראיתי, אולי צריך לנסות
😎
האמת האמת שמבחינתי מקום ראשון לגמרי Black Mirror.
פשוט כל כך מדוייק, ביקורתי ונועז…
היו לה רגעי חסד 😛
חייבת להודות שמתוך הרשימה שלך ראיתי רק את stranger things וזאת בהחלט תוכנית מוצלחת שתמיד משאירה אותי במתח !
את רוב הסדרות האלה לא ראיתי 😳
צ׳רנוביל אכן חזקה, ואני גם ממליצה על ״הרומן״
כן? לא יודעת, לא התחברתי כבר משלב התקציר.
את פשוט תותחית וגרמת לי ללכת לבדוק את הסדרה שבמקום הראשון. תודה !
😛😎😎
יש לי וידוי – אני מאוהב בך קשות, לימי.
אמאל׳ה! אנחנו מכירים?
אפשר להגיד שכן 🙂
אני לא מכירה שום זוהר, אלא אם כן זה שם בדוי.
היי, אנחנו לא מכירים במציאות, ולא נפגשנו מעולם.
התחלתי לעקוב אחרי הפוסטים שלך בפייסבוק, ולאחר שפתחת את הבלוג עברתי לכאן.
אוהב מאוד את סגנון הכתיבה, ובהרבה מקרים מזדהה עם הנושאים שעליהם את כותבת.
חוץ מזה גיליתי שיש לנו כמה תחביבים משותפים 🙂
זה אירוני אם בסוף נתחתן.
למה שלא בעצם?
יאללה, רב, שני עדים, טבעת שנקנתה ביותר מפרוטה ויאללה בלגן.
בוא נתחתן.
ניפגש מחר לדייט רומנטי ב8:30 מול מדרגות הרבנות תל אביב?
אני ארקוד על מדרגות הרבנות.
אני מדמיין אותך רוקדת לצלילי "הכל עובר חביבי" וברקע מזמרת שלומית אהרון – ומודה שכבר נלחצתי!