ולפעמים החגיגה נגמרת: נפרדים מ'הכלה מאיסטנבול'

פייר? אני עדיין בהלם מעצמי, ועדיין מחכה לקונטיינר של מדליות שינחת על סף דלתי. 301 פרקים של הטלנובלה הטורקית האהובה הגיעו לסופם. הרשו לי לשאת כמה מילות סיכום, כי היי, אין לי עם מי לחלוק את החוויה ואני חייבת לפרוק.

ההתחלה

סביב פברואר-מרץ השנה החל לו הבאזז על 'הכלה מאיסטנבול', וברור שמצאתי את העניין ביזארי למדי. בכל זאת, לטלנובלות טורקיות ולקהל המעריצות שלהן יש גבולות גזרה די צרים. זאת נישה, עד שזה כבר לא, ופתאום הטלנובלה הטורקית הפכה למיינסטרים. איך מאקו ו-Ynet מפרסמים אייטמים במדורי הבידוק על אסלי אנבר, אוזג'אן דניז, ברקאי הרדל ועוד שמות שלא יכולתי אפילו לבטא אז? ירדתי לשורש העניין והתחלתי לצפות. רציתי להיות חלק ממשהו גדול ממני, להבין על מה כולן מדברות בכזה מרץ.

הבאזז הגיע לנקודת רתיחה סביב פסח, כאשר אסלי אנבר ואוזג'אן דניז נחתו בארץ להופעה, והזכירו את הימים היפים ביחסי טורקיה-ישראל. אלא, שבשלב מסוים (הקיץ בערך?) הבאזז פשוט דעך לו. הטרנד שכולם דיברו עליו פתאום חזר לגבולות הגזרה המסורתיים, והבנות שבשיא התקופה עלו על הגל הודו שהן הפסיקו לצפות.

אני לא. אני נשארתי נאמנה. התחלתי, ולכן אסיים, אמרתי לעצמי, וכך היה.

האמצע

כתבתי על הסדרה, אחרי צפייה ב-25 פרקים. הרבה השתנה, אבל גם כלום לא השתנה. משפחת בוראן מהאחוזה המשיכה לעבור פיתולי עלילה, חלקם היו מעוררי מחשבה, עוצמתיים וברמה שלא הייתה מביישת את הוליווד, חלקם מעוררי קרינג' של ממש, חלקם איפשהו באמצע.

מבחינתי, הדבר הכי טוב בסדרה הוא אסמה בוראן, המטריארכית, אמו של פארוק וחמותה של סורייה (היא-היא הכלה מאיסטנבול). חשבו מריל סטריפ פינת גילה אלמגור. אישה גדולה מהחיים. דיווה מלאה בגינוני מלכות וגיי אייקון מוצדק להפליא. אסמה מתחילה את דרכה בתור החמות מהגיהנום, שכל מטרתה היא להבריח את סורייה. היא כולה בפוזה של אישה מכובדת בקהילה, אשת החברה הגבוהה של העיר בורסה, אבל היא מצאה לנכון להתעלל בבת הזוג של בנה, מתוך סיבות לא מספיק מנומקות. אהבתי לשנוא אותה (ולתהות איך איפק בילגין, השחקנית, ילידת 1956 ולא נראית יום פחות מ-75), את החשיבות העצמית המוגזמת, ארוחות הערב הטקסיות עם המשפחה, כשהיא בראש השולחן והמשרתים מסתובבים סביבה, כשכל הזמן הזה, מטרתה היא למרר את חיי זוג האוהבים בלי סיבה.

ואז? טוויסט בעלילה. היא נפתחת לסורייה. זה נעשה בעדינות, על פני זמן רב (מן הסתם. 301 פרקים מאפשרים את זה) ובדרך אמינה ומעוררת הזדהות. מעבר לזה, מה שגרם לי להתאהב באסמה טוטאלית היה סיפור האהבה שלה עם גאריפ, שפשוט לא יכולתי להישאר אדישה אליו. מסתבר ששנים רבות קודם, בתחילת הסבנטיז, אסמה הצעירה הייתה מאוהבת בגאריפ, אחד מעובדי האחוזה. ההורים שלה לא אישרו את הקשר, וייעדו לה את פבזי, גבר מכובד בקהילה, כראוי למעמדה. אסמה וגאריפ המאוהבים ברחו לאיסטנבול, סיפור הבריחה גרם לאביה של אסמה לחטוף התקף לב ולמות, אסמה נקראה חזרה הביתה, ומתוך הבושה והאשמה החליטה לחזור למוטב. להיות ליידי טורקייה לפי הספר. עם השנים היא הפכה לאישה קשה, אחרי שהייתה צריכה לוותר על אהבת חייה, והנה, אסמה וגאריפ התאחדו להם, 40 ומשהו שנים אחרי, כשהם בני 60 ומשהו ופנויים, והוא בינתיים הפך לעורך דין מצליח ועשיר. כמה קיטשי, ככה אפקטיבי.

הסיפור של אסמה וגאריפ זכה לקדמת הבמה ובצדק, אחרי שחישוב לא נכון של הזמנים גרם לכך שהסיפור של פארוק וסורייה פחות או יותר הגיע לסוף טוב ואיבד עניין. זה לא מובן מאליו, להתמקד בסיפור האהבה של שני אנשים בני 60+, בהוליווד, ולא כל שכן במקום פרימיטיבי יותר כמו טורקיה. אם לא די בכך, לקראת סוף הסדרה, אסמה מאובחנת כחולת אלצהיימר. מחלה חשוכת מרפא, ובחירה עלילתית ממש *ממש* לא מובנת מאליה, לגרום לנו להבין שהסוף של אסמה וגאריפ לא יהיה טוב, לא הוליוודי ולא דיסני, אלא החיים עצמם.

בתוך כך, היה את אדם, שעל הנייר עבר תהליך דומה לזה של אסמה, של היפתחות וכפרה. אדם הוא בנו של פבזי, בעלה של אסמה, והמאהבת שלו. אדם הוא פרא אדם, שאחרי ילדות עשוקה כילד לא רצוי, כבנה של האישה האחרת, עם הורים לא נשואים, עוני ואבא חורג מתעלל, היה נחוש לנקום בבני משפחת בוראן הפריבילגיים.

בשיא המאבק של אדם לנקמה, הוא מפליל את בני משפחת בוראן באיזה פשע, גורם להם לרדת מנכסיהם, משתלט על החברה המשפחתית, ואיך לא – על האחוזה. אם לא די בכך, אדם גם מכה את אשתו, וכשהם כבר מחליטים להיפרד, הוא מאמלל אותה בדרך לגירושין, כולל הודעה על ביטול הגירושין אחרי החתימה על כל החוזים והמסמכים. אפילו הרבנות בארץ עוד לא ירדה לתהומות האלה. מכאן, אדם עובר תהליך. בעזרת פסיכולוגית ותעצומות נפש, הוא עושה תיקון, בני משפחת בוראן מקבלים אותו באופן רשמי כאח, ואפילו אסמה, אשתו החוקית של אביו המנוח.

הדמות של אדם פשוט לא החליקה לי בגרון. לא רוצה לראות איך אדם שהכה את אשתו הופך לאדם טוב, כי אין סליחה ואין מחילה. לגבי כל התחבולות כלפי משפחת בוראן, לא משנה כמה פרקים יעברו וכמה תהליכים יקרו. הוא השפיל אותם, גרם להם לאבד את האחוזה שהיא כל עולמם, גרם להם לרדת מנכסיהם. זיבי דם סמיך ממים. ובכלל – פרקים אחדים מהסוף, אחרי הסו-קולד תהליך שהוא עבר, עדיין ראינו את אדם משפיל את בן זוגו החדש של גרושתו. שום תהליך ושום בטיח.

המשברים

הפרקים כל כך ארוכים, העלילה מתוחה כמו מסטיק, כל סצנה, כל פגישה, מובאת לנו, הצופים, באורך האמיתי שלה. סשן של אדם אצל הפסיכולוגית? 40 דקות, כמו סשן אמיתי. כל כך הרבה שומן מיותר, כל כך הרבה חומרים שמקומם על רצפת חדר העריכה.

בשלב מסוים, הסלולר נשלף, ואני מוצאת את עצמי מעבירה פרק שלם מול האינסטגרם. העניין הוא שקשה לצפות ב'כלה מאיסטנבול' תוך כדי גלילה באינסטגרם, מהסיבה הפשוטה שאני זקוקה לתרגום. אז לעזאזל, הפסדתי דקות ארוכות של שומן עודף, של סצנות באורך הגלות. כמה הכל היה ארוך כמו מסטיק, אתם שואלים? אפילו אפילוג סטייל הארי פוטר, עם קפיצה של 7 שנים קדימה, היה צריך לקחת שלושה פרקים, ולא, נניח, 10 דקות.

מודה ומתוודה, ברגעי השפל, זו הייתה צפיית שנאה של ממש. תבינו אותי, כשעל המסך מופיעה סורייה שמגלה שאמא שלה כתבה ביומנה "אני מתחרטת שילדתי אותה", כל אחד היה זע באי נוחות בכסאו. אך האם שקלתי לוותר? לא ולא. 301 פרקים לא הולכים ברגל.

הסוף (שימו לב, ספוילרים לפניכם)

פרק 180 השאיר את המעריצות בהלם. הזמן: עתיד. יאז, בתם של פארוק וסורייה, כבר מבוגרת, ונמצאת בטיפול פסיכולוגי הוא היא מכריזה "אמא שלי רצחה את סבתא שלי". במשך כמעט 120 פרקים תהיתי איך זה יתכן שסורייה טובת הלב עושה דבר כזה. איך יכול להיות שהסוף כל כך, כל כך טרגי? כמה פרקים מהסוף גילינו את התשובה. אסמה, בייסורי האלצהיימר, מבקשת מסורייה המתת חסד, ויאז מהעתיד היא בסך הכל סיוט של אסמה המבולבלת. שום המתת חסד לא הייתה פה, וסורייה נשארה טובת לב וטהורה. ה"זה היה רק חלום" זה אמצעי אמנותי עתיק, והאמת, קצת מביך. לא מאמינה שהלכתי שולל בשביל הטריק הכי ישן בספר. קצת רציתי מרחץ דמים סטייל 'משחקי הכס'.

אבל מלבד זה, הסוף היה bittersweet, כמו שאני אוהבת. אחרי 40 ומשהו שנות נתק, חודשים ספורים לתוך נישואיהם, אסמה וגאריפ לא ידעו נחת, בגלל האלצהיימר של אסמה. כמו שאמרתי, סוף טוב כבר לא יהיה פה. פרקים אחדים מהסוף, גאריפ מת בשלווה במיטתו מהתקף לב, מה שהיווה טריגר ממשי בשביל אסמה, שאיבדה לחלוטין אחיזה במציאות. זמן לא רב אחר כך, גם אסמה מתה, ובכך חסכה לעצמה עוד שנים רבות של סבל. אסמה וגאריפ כמעט ולא נפרדו במותם, עם כל הצער שבדבר והעובדה ששניהם היו רק בני 60 ומשהו.

7 שנים אחרי, אסמה לא נשכחה. כולם בטוב, אף זוג לא התגרש בינתיים, הקריירה המוזיקלית של סורייה מתקדמת יפה, והפלא ופלא – אסמה השאירה לסורייה מתנה ליום הולדתה ה-40, מכתב שהכינה מבעוד מועד, כדי שיימסר אחרי מותה. הסוף.

אז איך אני מרגישה לגבי זה?

אמביוולנטית. מצד אחד, אני מרגישה קצת כאילו הרגע אכלתי ממתק קוקוס, סוכריית תרנגול או משהו עם הרבה צבע מאכל. מצד שני, אני סופר גאה בעצמי שצלחתי 301 פרקים, וכמובן ששמרתי אמונים גם אחרי שהבאזז שכך. הראיתי אופי חזק, ועל הדרך למדתי כמה מילים בשפה שלא חשבתי שאי פעם אכיר. סביר להניח שזו הטלנובלה הטורקית האחרונה שלי, אבל היה טוב, וטוב שהיה.

7 תגובות הוסף תגובה

  1. תמר הגיב:

    מי צריך לראות את הסדרה עם סיכום כזה??? חן חן. לא הבנתי את ההיסטריה סביב הסדרה אבל גם לא טרחתי לצפות בה… תודה על הסיכום, בשיחות חולין סופסוף אדע על מה מדברים 😆

    1. לימור רוב הגיב:

      טוב שיש אותי!

  2. Shahar Lilia - Blue-Vagabond Blog הגיב:

    כל הכבוד על ההתמדה!
    אחלה סיכום – אני יכולה עכשיו להשתלב בכל שיחה על ״הכלה״ כשאני יודעת (כנראה) יותר מהצד השני (;

  3. רוני הגיב:

    האמת שלא ראיתי אף פרק 😳

    1. לימור רוב הגיב:

      הכלבים נבחן והשיירה עברה. לא הייתי מציעה להתחיל עכשיו.
      נתראה בטרנד הבא.

  4. פוסט מעולה ,תודה על הפירוט 🙂

השאר תגובה