יוון זה כאן – טיול סתווי ביוון, חלק ב'

14.10, היום החמישי

לעת בוקר, עשינו סיור קצר בוולוס, כזכור, עיירה שוממת הממוקמת על הים. כשאני אומרת "סיור" אני מתכוונת טיול למה שאמור להיות שוק דגים, ובפועל היה האנגר ובו שני דוכנים פתוחים בלבד. בכל זאת, יום שני ב-9:30 בבוקר, לא הייתם מצפים שהיוונים ייצאו לעבוד או משהו, הא?

328 ק"מ נמשכה לה הדרך מהעיירה השוממת שלמפרץ הפגסטי ועד לבירת יוון, ובמהלכה מיעטנו לעצור. העצירה היחידה הייתה בתרמופילאי, שנקראת בשמה בזכות המעיינות החמים שנובעים בסביבתה, ומפורסמת בזכות העובדה שבמקום התחולל הקרב של לאונידס מלך ספרטה עם הפרסים, או כפי שאתם ודאי מכירים, "נו, זה מהסרט '300'". בקרב, אם הספקתם לשכוח את עלילת הסרט, 300 לוחמים ספרטניים הקריבו את עצמם כדי להדוף מאות אלפי לוחמים פרסים, ובסופו של דבר הביאו לנצחון של ספרטה. כיום עומד שם פסל צנוע של המלך שנפל בקרב.

כאשר התקרבנו לאתונה, לראשונה ראינו ריבוי מכוניות. לא פקקים. פשוט נפש חיה, מה שלא ראינו עד אז, בכל הכבישים הדו-נתיביים שחוצים את יוון. בשעות הצהריים המאוחרות הגענו לאתונה, ואת פנינו קיבל האצטדיון האולימפי. מופת של גוש בטון אדיר מימדים וההגדרה המילונית של פיל לבן. העצירה הראשונה הייתה תצפית על האקרופוליס. כל הזמן הזה, המדריך טען בתוקף שאין טעם לעלות לאקרופוליס, האבנים מחליקות ורואים משלל נקודות התצפית את האתר הארכיאולוגי, כך שצפייה במחזה מקרוב לא תורמת שום דבר.

לאחר מכן המשכנו להחלפת המשמר בבית הפרלמנט שבכיכר סינטגמה. החיילים, בתלבושת מגוחכת שנועדה נטו לשואו לתיירים (בפרט תיירים מהזן הסיני עם מקל סלפי. לא תיירים אנינים עם קלאס), עושים טקס מטופש שכולל הנפות ידיים ורגליים אל-על. כמובן ישראלים הולכים שבי אחרי אטרקציות כאלה ונתקעים בהן. היינו גם באצטדיון האולימפי מהאולימפיאדה הראשונה בעת המודרנית, ב-1896. בעקרון האצטדיון הישן מכיל 30,000 מקומות, אבל אם תשאלו אותי, הוא לא גדול בהרבה מהאמפיתיאטרון בקיסריה, בו יש 4,000 מקומות. לכו תבינו. המטרה בימי קדם, בדיוק כמו בהחזרתם של המשחקים האולימפיים אלפי שנים מאוחר יותר, הייתה ביסוס של שלום ואחווה, דווקא כאשר מלחמה עומדת בפתח. המשחקים של 1896, שבכלל יזם לורד צרפתי, נועדו למנוע את התסיסה הלאומית שבסופו של דבר הובילה למלחמת העולם הראשונה. שנאמר – העיקר הכוונה. משם המשכנו לסיור באוטובוס באוניברסיטה של אתונה, בה כל פקולטה בנויה כמו מקדש יווני.

15.10, היום השישי

יום הורס-בריאות, בסיומו מד הצעדים שלי הצביע על 19,000 צעדים. בבוקר נסענו מרחק קצר של 2-3 ק"מ מפתח המלון עד אחת הכיכרות המרכזיות של העיר, ושאר היום התקיים ברגל. לא מובן מאליו שכל האטרקציות במרחק הליכה, ומזג האוויר מושלם.

בגדול, באתונה יש ארבעה נ.צ.ים שיש להכיר: כיכר סינטגמה, שבעברה האחד נמצא בית הפרלמנט, בין לבין מעין פארק, ובצידה השני מדרחוב הרמו, רחוב הקניות המפורסם ביותר בעיר, וכן כיכר מונסטיראקי בו עומד מנזר עתיק ולא הרחק משם יש שוק פשפשים, פלאקה, מעין שכונה פסטורלית בטעם של פעם עם סמטאות ציוריות, והאקרופוליס כמובן. כל הארבעה נמצאים במרחק הליכה זה מזה, כאמור. מבולבלים? הרשו לי לעשות סדר.

את הבוקר התחלנו באחת הפינות של כיכר סינטגמה. הלכנו להלכנו, והגענו לאראופגוס, גבעת אבן גבוהה המשקיפה על האקרופוליס וחלק נכבד מהשכונות של אתונה. האראופגוס, שגם נקראת גבעת פאולוס, הייתה מעין מוסד שלטוני בימיה הראשונים של הדמוקרטיה האתונאית.

המשכנו במורד של מדרחוב ציורי המשקיף על האקרופוליס, (כמו שאמרתי בפוסט הקודם, ב-mainland לא ממש מוצאים את הסגנון הלבן-לבן עם גגות כחולים שמזוהה עם האיים. באתונה, לעומת זאת, תמצאו הרבה בנייה אירופאית מהודרת שמזכירה את בירות אירופה הגדולות).

משם המשכנו לאגורה, המרכז הכלכלי של אתונה העתיקה. אגב, משם הגיעה המילה 'אגורה' לעברית. בסביבה נמצא גם שביל הפנתנה, בו התנהלו מצעדים שהיללו את האלה אתנה שנתנה את שמה לעיר. משם הגיע שמה של הקבוצה פנתנייקוס. כמו כן, בסביבה מצויה אנדרטה לזכר יהדות יוון שנספתה בשואה, שמורכבת מפסל של מגן דוד ועליו הקהילות השונות שהיו ביוון ואינן. אגב, מאד עצוב לשמוע שלפעמים קבוצות מגיעות לאנדרטה ומוצאות עליה צלבי קרס.

לאחר מכן המשכנו לכיכר מונסטיראקי, עברנו את שוק הפשפשים (AKA שמתי יד חזק-חזק על התיק והתפללתי שזה ייגמר), וקיבלנו זמן חופשי. 4 שעות זמן חופשי, ליתר דיוק. מה נעשה? נעלה לאקרופוליס, כמובן. אחרי שהמדריך אמר שוב ושוב "לא שווה, רואים הכל מנקודות התצפית האחרות, יש המון מדרגות, חם, אין צל, האבנים בקרקע מחליקות ומלא תיירים החליקו עליהם ושברו עצמות" המוטיבציה כבר ירדה, אבל היי! ויני-וידי-ויצ'י. להיות באתונה בלי לעלות על האקרופוליס? לא יקום ולא יהיה.

לא קשה למצוא את המקום, שמתנשא בגובה 150 מטרים מעל הקרקע. כל הדרכים מובילות אליו, בפרט כשכל האתרים המפורסמים בעיר במרחק הליכה זה מזה. האם רואים משהו מקרוב שלא רואים מרחוק? המוני תיירים מכל העולם, בעיקר, כיאה לאתר התיירותי שהוא ללא עוררין המפורסם ביוון. המבנה העיקרי הוא הפרתנון עם העמודים הדוריים שלו, ובמקום ישנו גם תיאטרון דיוניסוס, אמפיתיאטרון שהשקפנו עליו ולא נכנסנו, ועוד נקודות תצפית שמשקיפות על העיר כולה (ואם להגיד את האמת, לא רואים בהן שום דבר שלא רואים באראופגוס). בנוסף, במקום תמצאו את מקדש אתנה-ניקה שלא ידעתי שצילמתי בזמן אמת עד שה-GPS של הנייד שלי הכריז עליו לאחר מעשה, ועוד שלל עתיקות מפוזרות להן, כשכל אבן מספרת סיפור. באשר למנופים שמתנוססים להם מעלה בכל פינה? אין מה לעשות. הם היו שם כשביקרתי לראשונה באקרופוליס ב-2000, ויש לי הרגשה שהם יהיו פה גם בעוד 19 שנה, יפריעו לפריים של מיליוני תיירים ויפרנסו גרפיקאים שיסירו אותם בעריכה. מילה שלי? נסענו ב-off season אז האתר היה מלא באורח ידידותי. בשיא הקיץ, כאשר הטמפרטורה מגיעה ל-45 מעלות של בלהות והסינים עם מקל הסלפי נהיים מעצבנים אפילו יותר, אולי הייתי חושבת פעמיים על הביקור. בנוסף, אם יש לכם סבלנות, אל תוותרו על מוזיאון האקרופוליס כמו שאני עשיתי, במיוחד לא אם שילמתם עליו מבעוד מועד ופשוט לא מצאתם אותו במקום המבלבל הזה.

לאחר מכן חזרנו למדרחוב הרמו המוביל לכיכר סינטגמה. שימו לב לכייסים, לא חסרים סיפורי זוועות. באשר לשופינג? בדיוק כמו האקרופוליס, ויני-וידי-ויצ'י. תמצאו שם (ובכל קניון אחר) רשתות בינלאומיות כמו H&M, זארה וחברות הבת שלה, שהסיבה היחידה שישראלים נכנסים אליהן זה כדי להכריז בקולי-קולות "לא מאמינה שכאן הפריט ב-10 יורו! בארץ הוא 59.90 ש"ח!". בחו"ל אני תמיד נכנסת לאדידס ונייק, כאילו אין לי חיבור ל-ASOS. שלא כמו הנ"ל, כאן מדובר בפריטים יקרים מלכתחילה, ופערי התיווך בארץ הם שערורייה. מי קונה טרייניג ב-400 ש"ח?! באשר לחנויות המקומיות והלא מוכרות, לא ראיתי כלום ששבה את לבי.

לעת ערב הלכנו לערב טברנה. הפעם, לשם שינוי, טברנה לא הייתה רק מסעדה, אלא טברנה כמו שאנחנו מדמיינים, עם הופעה חיה ושלושה רקדנים בלבוש מסורתי. אני תמיד חצויה בדעתי באשר למופעי פולקלור לתיירים. מצד אחד, זה קיטש, ויוונים אמיתיים שומעים את 'זורבה היווני' בסבבה שלהם בערך כמו שאנחנו שומעים את 'הבה נגילה'. מצד שני, איך אפשר להגיד לזה לא?! (הערת שוליים: בטיול שלי לפריז כמעט גררו אותי למופע קאן-קאן. כמעט אך לא. איך אומרים לא, אם כך? פותחים את הפה, אומרים את האות למ"ד ואז את האות אל"ף). בבקשה. אנא מכם. כשאתם במופע מכל דת, גזע ומין, נמצאים בקרחנה של הריקודים, משמיעים את השיר הכי יפה שיש ואתם רוצים לבטא את ההנאה שלכם, אל תצלמו ובטח אל תסריטו. דעו לכם שמי שעושה לכם לייק לזה כשזה עולה לפייסבוק, עושה זאת רק כי הוא מחבב אתכם ולא כי הוא נהנה מהמחזה, מוזיקה שמתנגנת ברקע נשמעת רע בסרטון, החדר החשוך הופך את העסק לבלתי פוטוגני, וכל הרגע פשוט מאבד מהאותנטיות שלו. ותרו מראש. לא יקרה כלום אם כמה שעות יהיו חקוקות בזכרון שלכם בלבד ולא בזכרון של המצלמה.

16.10, היום השישי

ויני-וידי-ויצ'י כבר אמרתי? התחנה הראשונה שלנו באותו היום הייתה פיראוס. פייר? מצטערת לבשר לחיים משה ולתנובה, אך פיראוס היא בלתי מעניינת. מדובר בנמל הנוסעים העמוס באירופה, היא כוללת 71 ק"מ של נמל, אבל אין מה לראות מלבד מבנים לא אסתטיים ובתי עסק קשי יום, לא בשונה מפרוורים שרואים בפאתיהן של ערים כמו לונדון, פריז או ברלין.

יצאנו לדרך של 355 ק"מ מאתונה ועד קלמבקה שלמרגלות מטאורה, בה זה עתה היינו. נסענו, נסענו ונסענו, ורוב הזמן הדרך לא הייתה מעניינת במיוחד. הטוויסט בעלילה הגיע כשהגענו ליעד הראשון של אותו היום, לקראת 16:00 (!). קמנה וורלה, לפי גוגל, היא עיירה קטנטונת במעבה יער, על שפת אגם. בפעול לא ראינו שום עיירה אלא רק מסעדה אחת, אחרי עשרות קילומטרים ללא נפש חיה. מדובר על שכיית חמדה של ממש שהיוונים לא תיעשו כלל, לטוב ולרע, והאמת? הנוף לחלוטין הצדיק את היום המשעמם.

לאחר מכן המשכנו לאגם פלסטיריה בדרכים עקלקלות בחיק הטבע. מדובר באגם מלאכותי שנוצר בשנת 1960 ע"י גנרל בצבא יוון שרצה לבנות סכר כך שהעמק לא יוצף, ועל הדרך להפיק ממנו חשמל. אז מיזם החשמל לא צלח, אבל האגם מרהיב ביופיו, והדרך אליו הזכירה לי את הארץ התיכונה מ'שר הטבעות', לא פחות.

בשעות הערב הגענו למלון שלנו בקלמבקה. אותו מלון, אותה עיירה. נכון, המסלול הוא טבעתי, אבל זה היה באקסטרים. אם אתם מתכננים מסלול טבעתי בחו"ל, השתדלו לא לחזור לאותה העיירה פעמיים. יש בזה משהו קצת מדכא. במקום להרגיש "היי, אני יוצאת להרפתקה, לגלות את העיר", אתם יודעים לקראת מה אתם הולכים.

17.10, היום השמיני

יצאנו לעבר המקבילה היוונית של טוסקנה. הדרך הייתה עוצרת נשימה בזכות עלי הסתיו, הצוקים של מטאורה נפרדו מאיתנו לשלום, והגענו לקסטוריה שבחבל מקדוניה. לא, לא צפון מקדוניה. מקדוניה. היוונים, שמצויים בסכסוך עם צפון מקדוניה על השטח, טוענים בתוקף שהמקדונים הראשונים היו יוונים. עד כדי כך שהם הפעילו לחץ כדי שמדינת מקדוניה, זו שהייתה חלק מיוגוסלביה, לא תיקרא מקדוניה כדי שלא יהיו לה שאיפות טריטוריאליות על המחוז ביוון.

קסטוריה שוכנת לחופו של אגם פסטורלי (ומזוהם) שעליו שטים הברווזים, ואף מתאפיינת בארכיטקטורה מקדונית, מה שזה לא יהיה.

התחנה הבאה הייתה מפל אדסה. בין מסלול הליכה מרוצף וידידותי להפליא משתפך לו המפל מגובה 70 מטרים. מה חבל שרק לאחר מעשה גיליתי שחלק מהשביל עובר מאחורי המפל ולא ראיתי את המקום מהזווית הזאת, אך בכל מקרה המראה מהפנט בהחלט.

משם הגענו לסלוניקי, המקום בו הטיול החל, ל-3 שעות בקניון סמוך לנמל התעופה. אחלה קניון, אחלה מחירים. משם המראנו לנו חזרה ישראל, והטיול המשובח בא אל קצו.

השאר תגובה