הרשו לי תחילה לשים דברים על השולחן: למשמע המילה “בלוגרית”, עולה לרבים מאיתנו לראש ויז’ן של בחורה שמרחפת לה בסבבה בכמה רמות מגניבות מעל כולנו, שיושבת בשורה הראשונה בתצוגת אופנה, וכל החברות המסחריות מחכות אצלה בתור כדי לשתף פעולה. המציאות לא הייתה יכולה להיות יותר שונה. כדי להגיע להכרה הזאת לא מספיק להתפלל כל לילה לפני השינה “אלוהים, תעשה שמתי שאקום בבוקר אני אהיה קיארה פראני”. צריך לכתת רגליים ולהיות מוכנים למנה הגונה של ניסוי וטעייה. כל, למשל, ראיתי שהמודל של הגעה לעסק->פרגון עליו בבלוג->שליחת הודעה “היי, פרגנתי לך, רוצה לשתף פעולה?” לא עובד, ולא פעם אפילו לא זוכה לתגובה מצד העסק, אפילו כשמדובר בעסקים קטנים עם פעילות סושיאל ענפה. כל בלוגר מתחיל יגיד כמה מסתכל זה לשלוח הודעה לחברות יח”צ ולקבל מהם “אנחנו??? אנחנו בכלל לא עובדים עם בלוגרים”, אם בכלל הם טורחים לענות. בקיצור, קשה לפרוץ את מעגל הקסמים של דשדוש שגורר עוד דשדוש. בנקודה הזאת בדיוק נכנס אכב”י, איגוד כתבי הבלוגים בישראל.

אכב”י הינו איגוד מסודר שהופך לממוסד יותר עם כל יום שעובר, ובתמורה לתשלום חודשי סמלי של כמה עשרות שקלים, הוא מאפשר הרשמה לאירועים והרצאות. מלבד הנטוורקינג בין הבלוגרים לבין עצמם שכמובן מתבצע בכל מפגש, הבלוגר נחשף פנים מול פנים לחברות מסחריות שרק רוצות לשתף פעולה איתו ולא יגידו לו “דבר איתי מחר כך”.

בפעם הראשונה אתמול השתתפתי באירוע של האיגוד, סיור קולינרי בשוק מחנה יהודה בירושלים. זה היה בדיוק במידה – מחוץ ל-comfort zone שלי, אבל לא יותר מדיי. הרפתקה. משהו לכתוב עליו שהופך את התוכן שלי לפחות מונוטוני. אכן כך היה.

הסיור, בהדרכתו של שף בועז כהן, כלל מספר נקודות קולינריות ברחבי השוק. הראשונה בהן הייתה דוכן המוכר אתרוגים, עשבי מרפא, ערק ושאר דברים טובים, בשם עוזי-אלי. מובן שהיו טעימות.

לאחר מכן המשכנו לדוכן דגים, בו השף הכין בלייב מנת סביצ’ה, ומשם – למאפייה המוכרת לחמאג’ון וממוקמת בפאתי השוק. כצמחונית, נתתי למחשבות לנדוד במהלך החלקים הללו, והגעתי למסקנה: לא משנה מה הירושלמים יעשו, זה תמיד יהיה יותר אותנטי מהתל אביבים. הם פחות יומרניים באוכל (או בכלל), לא ידברו איתכם על בישול מולקולרי או על צלחות, אבל מה שהם עושים נראה כאילו הם עושים אותו משחר הדורות, לפי מתכון עתיק שעובר במשפחה במשך מאות שנים. אגב, לראשונה בחיי הצלחתי לקבל קצת אוריינטציה לירושלים. כדור שלישי בתל אביב, אני רגילה לרחובות שבנויים בשתי וערב, וירושלים, עם ההרים והעמקים שלה, פשוט קשה לעיכול ומבולגנת בטירוף. עכשיו השכלתי והבנתי שהשוק ממוקם בין רחוב אגריפס לרחוב יפו. אפילו הבנתי שהרכבת הקלה היא לא רק קוריוז אלא כלי תחבורה לגיטימי. מעניין.

משם המשכנו כולנו להרמת כוסית לכבוד השנה החדשה, הסיור המוצלח, העובדה שאנחנו נפגשים פנים מול פנים ונטוורקינג, שהתקיים במלון אגריפס שבקרבת מקום. בינתיים יקבי ירושלים פרגנו לנו בטעימות יין. נראה שיש עוד הרבה למה לצפות: סיורים במועצה אזורית אשכול, הצגות בכנסים לתיירות ועוד. מעבר לזה: כמי שמחפשת בלי סוף קבוצות של בלוגרים שאפשר להכיר ולשתף איתם פעולה, סוף סוף זכיתי לשם ופנים של עוד כמה עשרות חבר’ה איכותיים. בדיוק מה שחיפשתי. בקיצור, היה כיף להתאוורר, להיות במקום בו יש 24 מעלות אחר הצהריים ו-18 מעלות בלילה, ולצאת עם שקיות עמוסות בטורטים, אננס טרי, חמוצים, קוגל ירושלמי ופיצות. מצפה לאתגר הבא שיוציא אותי מה-comfort zone.