ביון זה השחור החדש: על ההרמה הבינלאומית לשב"כ ולמוסד

כששמעתי שמרימים את The Spy, הפקה של נטפליקס על סיפורו של אלי כהן, בכיכובו של לא אחר מסשה ברון כהן, לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. הסיפור של אלי כהן הוא החומר ממנו עשויות הפנטזיות ההוליוודיות הכי גדולות: דרמה, פיצוצים, מעבר לקווי האויב, וסיפור אמיתי לגמרי. חוץ מסוף טוב, יש פה הכל. הבונוס? אג'נדה ציונית פר אקסלנס, שמרימה למולדת כאילו אין מחר.

אכן, ברמה הנרטיבית, הסדרה על ששת פרקיה (ארבע-חמש שעות ושתיתם את כולה), עמדה בציפיות שלי. הסיפור של אלי כהן הוא באמת בגדר אימוג'י של וואו. מדהים לגלות שידעתי עליו כל כך מעט מבחינה היסטורית, לפחות עד אתמול. ידעתי שהוא נשלח לדמשק, הביא משם ידיעות, התחבר עם בכירים שם, עד הסוף הידוע מראש עם לכידתו והוצאתו להורג. מסתבר שהוא הגיע לבסיסים צבאיים סודיים בסוריה, גילה על מתקפות שתוכננו טרם זמנן ומנע אותן במו ידיו, התחבר עם רמטכ"לים ונשיאים, וזו רשימה חלקית בלבד. אומרים שהידיעות שהעביר עזרו לצה"ל במלחמת ששת הימים, שנתיים לאחר תלייתו. אי אפשר שלא להיות גאים כישראלים, כשחושבים על אותם אמריקאים, הודים או הולנדים שמתעלים על השם הגנרי The Spy ונחשפים לסיפור הזה לראשונה, כשהם טבולה ראסה, בניגוד אלינו.

כיאה לסדרה שמיועדת לדוברי אנגלית, היא כולה באנגלית, כאשר החלקים בעברית נאמרים באנגלית במבטא ישראלי (או לפרקים מבטא ישראלי מדומיין, תלוי מי השחקן).. בקאסט תמצאו גם את עמוס תמם, מוני מושונוב ונטע ריסקין. בעולם מושלם, הסדרה הייתה מצולמת בעברית ובישראל, בדיוק כמו שלאף אחד אין טענות על זה ש'בית הנייר' היא בספרדית. עם זאת, זה מה שיש ועם זה ננצח.

באשר לפיל שבחדר, סשה ברון כהן, האמת שמצאתי את עצמי מאמינה לו כשחקן דרמטי. אין לי כל רקע בדרמה אז אין לי כלים לדעת מתי מישהו הוא שחקן טוב ומתי לא, מלבד האינטואיציה שלי. ברגע בו אני מפסיקה לחשוב "הממ, את מי הוא מזכיר לי יותר, אל פרדי מרקורי או את בוראט?", ממש מתרגלים לזה.

הייתה חוויית צפייה לתפארת, בגדול. לא מדובר בהמצאת הגלגל מבחינה סינמטוגרפית, אבל בטוחה שסטודנטים לקולנוע ימצאו מה להעיר, אבל אני נהניתי, ויצאתי עם חתיכת מועקה מהסוף הידוע מראש. עם זאת, יש לי שלוש הערות:

1)הניסיון לתפור קו עלילתי לנדיה, אשתו של אלי כהן, לא ממש המריא. רק חיכיתי שיעברו הסצנות איתה כדי לחזור לדרמה בדמשק. אישה שנשארת מאחור, בעוד בעלה עושה מי יודע מה, ובינתיים מתנדנדת בין רגעים של עצמה לרגעי שבירה, הוא נרטיב מוכר וסחוט לעייפה. מרגל ישראלי בדמשק – לא. ואגב, מתח מיני בין נדיה והמפעיל מהמוסד? סירייסלי?? זה היה קצת קשה לצפייה.

2)כמו במקרים רבים מספור של סדרות וסרטים שהעלילה שלהם מתרחשת פה בארץ הקודש, רואים שהצילומים לא נערכו פה בישראל. נכון, יוקר המחייה, סוגיות ביטוח, אבל מספיק לי חצי מבט כדי לפסוק שמדובר באגם רנדומלי אי שם וממש לא בכנרת, ושרמת הגולן אמנם יפה, אבל עדיין לא נראית כמו טוסקנה.

3)בין השורות משתלב לו עניין סופר מעניין שפשוט לא פותח כמו שצריך – המתח העדתי בישראל. מפעם לפעם הוא מבליח לרגע, ומיד נעלם כלא היה. בכל זאת, מדובר בתקופה אחרת, בה אשכנזים לא התביישו להתנשא על מזרחים, המעברות עדיין היו חלק מהחיים, והנה קם לו גיבור מזרחי בתקופה בה כמעט ולא היו כאלה. זה כאילו גידי רף, היוצר, התחיל לכתוב משהו ופתאום חזר בו. אמר "נאא, גדול על אמריקאים. הם יודעים על המתחים בין שחורים ולבנים אצלם, יהיה קשה להם להכיל מתחים בין שחורים ולבנים בארץ רחוקה". בסדרה ישראלית שמיועדת לקהל הישראלי בראש ובראשונה, היו מתייחסים לעניין בצורה סופר יסודית וראויה, ואפשר רק לדמיין כיצד. הייתי שמחה לראות את זה.

**

הרשו לי לקחת צעד אחורה ולהכריז – מדובר בתופעה. סיפורים על ישראל שמיועדים לקהל הבינלאומי תמיד היו ותמיד יהיו, עוד מימי 'אקסודוס' מ-1960. אבל כזאת הרמה ספציפית לשירותי הביון, בכזה פרק זמן קצר? לא זכור לי. רק לפני כמה שבועות יצא בנטפליקס Dead Sea Diving Resort, המספרת את סיפור העלאתם של יהודי אתיופיה ע"י המוסד. כמו The Spy, גם הוא בוים ע"י גידי רף, ובתפקיד הראשי כריס אוונס, מהג'מעה של 'הנוקמים' לחיקו החם של המוסד. רציני, לא יודעת מי חשב שהוא עובר בתור יהודי. אם היו בארץ גברים כמו כריס אוונס, לא הייתי רווקה. לא היה מדובר בהמצאת הגלגל, אבל מבחינה סיפורית, להבדיל מהסיפור של אלי כהן, היה מדובר בסיפור שלא ידעתי עליו כלום ושום דבר. הנרטיב הבולט בו היה "תראו מה המדינה הקטנה והמוקפת באויבים מוכנה לעשות בשביל פליטים, ואתם, אמריקאים, לא נוקפים אצבע. תתביישו". לפני כמה חודשים יצא בנטפליקס Operation Finale, על לכידתו של אייכמן. כל העת, אי אפשר שלא להזכיר את 'פאודה' שרצה לה בסבבה בנטפליקס, שאמנם מדברת על המסתערבים ולא על השב"כ/המוסד, אבל בואו, זה די דומה לעין בלתי מזוינת.

להבדיל אלפי הבדלות, HBO עזבה את ווסטרוס, הרחיקה עד שועפאט וחברה ל'קשת', וביחד שתי הרשתות פרגנו לנו ב'הנערים'. מדובר ביצירה נוספת שעוסקת בשירותי הביון הישראלים ומיועדת לקהל הבינלאומי, והיא לא הייתה יכולה להיות יותר שונה מ-The Spy ושאר הרשימה של נטפליקס. כמה שונה? עד שביבי החליט להתערב.

בשלושת המקרים הנ"ל, מדובר ביצירות שמשתלבות בקנה אחד עם הנרטיב הישראלי-ציוני, ברמה שאפשר לטעות ולחשוב שמשרד החוץ מימן אותן. כמו 'פאודה', 'הנערים' מציגה נרטיב הרבה יותר מורכב ודו כיווני, משני צידי הסכסוך, מלאכה מורכבת מאין כמוה וגם אמיצה מאין כמוה.

בעוד שלוש המשפחות של שלושת הנערים הישראלים החטופים מקיץ 2014 קבלות זמן מסך זעום וקטעי ארכיון בלבד, המשפחה של אבו חדיר זוכה לדקות ארוכות על המסך שלנו ושחקנים שמגלמים אותם. כאן בדיוק הטעות של ביבי וה"תחרימו את ערוץ 12 האנטישמי והשמאלני". נכון, יש פה חוסר איזון מודע מבחינת זמן המסך, אבל אומרים שוב ושוב ושוב כמה שטרור יהודי המופנה נגד אזרח פלסטיני הוא עניין נדיר. גם אם מפספסים את האזכורים האלו, אי אפשר לפספס את העובדה הבאה: השב"כ עושה מעל ומעבר כדי לאתר את הרוצחים של נער פלסטיני אחד, במקום להגיד "טוב, יאללה, שיסתדרו בינם ובין עצמם, למה שנחקור רצח של פלסטיני". עצם העובדה שיש מחלקה של טרור יהודי בשב"כ, שמפנה את מיטב כספו של משלם המסים הישראלי כדי למצות את החקירה, כולל לוויינים (משוכללים באופן כמעט לא אמין) ומערכות ציתות, אומרת הכל. ואם עוד נשאר מקום לספק, התגובות הנגעלות של אנשי השב"כ מכל גילוי הסתה שהחשודים יורים לחלל האוויר לגמרי סוגרות את הפינה ומראות מה הלך הרוח במדינה. אז אם ביבי היה חושב, או אפילו יושב לצפות, רגע לפני שבחר להיות ההייטר המצוי, אולי הסדרה הייתה מקבלת פחות תצומי ולא הייתי מנהלת את הדיון הזה כרגע, ביני ובין עצמי.

בקיצור, לא משנה אם נקודת המבט היא פרו-ישראלית מובהקת או שהיא מראה לנו שבמזרח התיכון אין שחור או לבן, מדובר במגמה מבורכת שהלוואי שתמשיך. בטוח יש לשב"כ ולמוסד עוד סיפורים שמגיע לנו להכיר.

8 תגובות הוסף תגובה

  1. Blue-Vagabond הגיב:

    איך את תמיד עושה לי חשק לראות סדרות!

    1. לימור רוב הגיב:

      כשרון שכזה!

  2. תודה על ההמלצה הכלכך מהירה(מרגע עלית התוכנית לנטפליקס)!

    1. לימור רוב הגיב:

      אני מסונכרנת עם נטפליקס בהגזמה.

  3. תמר הגיב:

    ממש, אבל ממש אוהבת לקרוא את הפוסטים שלך. בדיוק דיברנו על זה בבית, איך שהמוסד והשב"כ נידחפים כמעט לכל סרט ריגול,מתח שכולל ארגוני ביון כלשהם. היה כייף לקרוא.

    1. לימור רוב הגיב:

      אוי, איזה כיף לשמוע!

  4. שיר הגיב:

    אני כל כך אוהבת לקרוא את הפוסטים שלך. פשוט תענוג ! תודה על עוד סיקור מעניין ועדכני

    1. לימור רוב הגיב:

      איזה כיף לשמוע!

השאר תגובה