אז איך החדש של טרנטינו?

קשה לי להתחיל לכתוב על הנושא מבלי שהנרבים שלי יקפצו. אני פשוט מרגישה שהוליכו אותי שולל. הרשו לי לעשות סגר בבלגן, בעבור עצמי וגם בעבורכם. יש סימוני ספוילר במקומות המיועדים, אז אל חשש.

הפאנץ'

אתחיל דווקא מהסוף. הפאנץ'. מלאכת השיווק של הסרט וטורי הביקורת הדגישו הלוך והדגש "היי, יש טוויסט בעלילה. בואו מוכנים נפשית. בעצם, נזרוק לכם איזו עצם: טרנטינו משכתב את ההיסטוריה כמו ב'ממזרים חסרי כבוד'". כמובן שזה לא הזיק להייפ, כאילו בראד פיט-לאונרדו דיקפריו-מרגו רובי (ששלושתם מצוינים ויפים כהרגלם) זה לא מספיק.

ואז גיליתי מהו הפאנץ'.

אזהרת ספוילר. אל דאגה. אני אגיד כשהיא תיגמר:

באופן מקרי לחלוטין, הכנופיה של צ'רלס מנסון נתקלת בדמויות של לאונרדו דיקפריו ובראד פיט באישון לילה, ומחליטה שלא להגיע לבית של שרון טייט (בגילומה של מרגו רובי) ולרצוח אותה, אלא דווקא ללכת לכיוון של כפיל פעלולים עם המון ניסיון במכות וקרבות, ושחקן שיש לו להביור במחסן בגינה. שניהם מצליחים להרוג את שלושת ההיפים מ"המשפחה", שרון טייט ניצלת ביחד עם העובר בבטנה, אף אחד לא כותב pigs על הקירות מהדם שלה, וזאת הסיבה שהזדקנתי בעשר שנים תוך כדי צפייה. הסוף.

נגמר הספוילר

בשביל זה חיכיתי חודשים, מהרגע בו שמעתי על השלבים המוקדמים בהפקה ועד הלום? הפאנץ' הזה כל כך חלושעס. זה פשוט לא הוגן, מכל כך הרבה זוויות.

1)'ממזרים חסרי כבוד', בעיניי הסרט הכי טוב של טרנטינו (לא, לא 'ספרות זולה' ולא 'כלבי אשמורת' שמעולם לא הצלחתי לראות מההתחלה ועד הסוף. 'ממזרים חסרי כבוד', ומי שלא טוב לו – יום טוב לו), כלל הרג המוני של עשרות קצינים נאצים בטבח באולם קולנוע, כולל היטלר. מיליוני חיים ניצלו. פתאום – ניצלים "רק" ארבעה אנשים בתוצר ההיסטורי האלטרנטיבי שלפנינו. פשוט אחת מהן היא בלונדינית יפה. אם זו לא רגרסיה, אני לא יודעת מה כן. היה קל לנחש ששכתוב ההיסטוריה יהיה סביב הרצח של הכנופיה של מנסון, אבל וואלה, אם כבר הרשות נתונה ואפשר לשחק אותה אלוהים, לא עדיף לעשות את זה בגדול? לעשות טבח בקומונה של הפסיכים האלה, למשל?

2)"ממזרים חסרי כבוד", אולי אחד מעשרת הסרטים האהובים עליי אבר, היה המפגש המשמעותי הראשון עם תוצר קולנועי שמציג היסטוריה אלטרנטיבית. מבחינתי זה היה רגע של מפץ גדול. רגע של Oh no they didn't, הדובדבן על הקצפת בסיומו של סרט מושלם שכלל כל כך הרבה דיאלוגים הורסים, דמויות של פעם בחיים וסצנות בנויות לעילא ולעילא. עכשיו, מה לעשות, אבד אלמנט ההפתעה, ולא יהיה כמו הרגע שלפני.

המבנה

הסרט בנוי משתי מערכות: האחת, בפברואר 1969, והשנייה בליל הרצח. המערכה הראשונה הוציאה לי שיערות לבנות. אני אוטוטו אצטרך בוטוקס מרוב שאני מרגישה שהזדקנתי. בעצם, נקלעתי ליום בחייהן של הדמויות שמגלמים דיקפריו ופיט, מבוקר עד ערב. הכל טוב ויפה, אבל כשאני אומרת "יום בחיי", אני מתכוונת "יום בחיי". דקה אחר דקה, שעה אחר שעה, בלי שום "קאט" בדרך.

הדמות של לאונרדו דיקפריו, שחקן סוג ב', מצטלם למערבון סוג ב', ואנחנו מתלווים לכל טייק שמצטלם ולכל מה שקורה לדמות על הסט לאורך היום. בלי קאט. בלי קיצוצים. בלי פאנץ'. לעזאזל! כמעט תמיד כשמראים לנו, הצופים, סרט בתוך סרט, לא באמת מצפים שנבין את ההיגיון העלילתי והדמויות. זה רק כדי להגיד לנו "הדמות מגלמת דמות". לא כאן. כאן מצפים מאיתנו שנבין ונגלה עניין גם במערבון שבתוך הסרט. רמז – זה מעניין לי את קצה הביצית. גם הדמות של בראד פיט עוברת מסלול באותו היום, וגם כאן מדובר במסלול חסר פאנץ'. הוא מגיע לקומונה של היפים, הם מוזרים וסטלנים, הוא פותח איתם חזית ועושה אחורה פנה. מה אתם רוצים? שקל או במבה?

אבל זה לא השיא. כבר בתחילת המערכה השנייה, כשאני מבינה שההנחות שלי מבעוד מועד התגשמו ואנחנו הולכים לקראת שכתוב ההיסטוריה, ירד לי האסימון. השעתיים שצפיתי בהן היו מיותרות. אין לי מילה אחרת. המערכה השנייה (והלא רעה, לחובבי סנאף ואלימות גרפית כמוני) יכלה לעמוד באופן עצמאי ואיש לא היה נפגע. אני מבינה שאין בי טיפת סיפוק על הדרך שצלחתי בשעתיים שקדמו למערכה השנייה.

הרפרנסים

קשה לשכוח איך הרגשתי כשצפיתי ב'קיל ביל' לראשונה. המילה וואו לא מספיקה לתאר. הרגשתי כמו מבוגרת, ילדה בת 14 שהלכה לסניף 'בלוקבאסטר' ליד בית הספר ומצליחה להעריך את טרנטינו, ממש כמו מבקרי קולנוע מבוגרים ואניני טעם. מעבר לדיאלוגים, לערך הסינמטוגרפי, הדמויות, הצילום וכולי, הבנתי שיש פה רפרנס לתת תרבות שלא הכרתי – סרטי קונג פו ואמנויות לחימה. גם אם לא הבנתי את הרפרנס כי לא גדלתי על הז'אנר, יכולתי להעריך את המחווה ולהגיד "וואלה, יש פה קטע. אני מבינה את סוד הקסם".

במקרה של 'היו זמנים בהוליווד', להבדיל, מובן לי שיש מחווה לז'אנר המערבונים, אבל אני פשוט לא מצליחה להבין את סוד הקסם. במקום לעשות חשק או להבין את האפיל שלהם, אני רק חושבת כמה הז'אנר תפל ואדיוטי.

הסקרנות הרגה את החתול

אז מה השורה התחתונה? אני תמיד בעד להיות חלק מהבאזז ולתת דרור ל-FOMO, גם במחיר של סבל וחוסר סיפוק. רק כדי להרגיש חלק ממשהו, שזה בעבורי עולם ומלואו. אז כן. ללכת, אבל להיות מוכנים לצפיית שנאה. מה זה שנאה? תיעוב. וכמובן, לחכות לסרטו הבא של טרנטינו. אומרים שהוא האחרון בקריירה שלו.

14 תגובות הוסף תגובה

  1. גורגנזולה הגיב:

    עדיין לא הבנתי האן הסרט טוב או לא.

    1. לימור רוב הגיב:

      פחות התחברתי, בלשון המעטה.

  2. Blue-Vagabond הגיב:

    אז ללכת למלך האריות ? (;

    1. לימור רוב הגיב:

      אם תשאלי אותי – כן.
      רק כדי לדעת על מה הבאזז.

  3. תמר הגיב:

    איך ביאסת. התכוונתי ללכת אבל עכשיו אולי אחכה לVOD.
    בדבר אחד מסכימה. ממזרים חסרי כבוד הוא באמת הסרט הכי טוב!

    1. לימור רוב הגיב:

      חומר קלאסי ל-VOD.

  4. סיון הגיב:

    כרגיל, ממש אוהבת את הכתיבה שלך. לא תכננתי ללכת לסרט ועכשיו השתכנעתי שאחכה לו שיגיע לטלויזיה או נטפליקס.

    1. לימור רוב הגיב:

      עשית את הבחירה הנכונה!

  5. Shir Asraf הגיב:

    תודה על העדכון. שמחה לשמוע את חוות הדעת שלך לפני

  6. Yasmin Demayo הגיב:

    פחות התחברתי לסרט הזה לצערי, מניחה שמלך האריות הוא יותר הסגנון שלי 🙂

    1. לימור רוב הגיב:

      גם שלי, האמת.

  7. נשמע מעניין, תודה על הסקירה 🙂

השאר תגובה