תופעת חדרי הבריחה חלפה מעליי. כלומר, עד היום, כשהשתתפתי לראשונה בחיי בחדר בריחה באוויר הפתוח
אני גרה בסמוך לפארק הירקון בתל אביב מאז שנולדתי. במהלך 29 שנים, מילדות ועד היום, הייתי בפארק מאות פעמים, אך כך עוד לא ראיתי אותו. הוזמנתי לחדר הבריחה 'אקו דרייב קווסט' של חברת Trippy, ולמרות שהתופעה לא דיברה אליי עד כה, החלטתי לצאת מאזור הנוחות שלי ולהתנסות. מה רע?
מדובר בחדר בריחה באוויר הפתוח, מעין חפש את המטמון על פני שטח בגודל של שכונה או שתיים. ההתניידות נעשית באמצעות רכבי גולף, והמטרה היא לעבור מתחנה לתחנה באמצעות מפה, לפצח רמזים ובסיומם לצבור מספר מדויק של משקולות, שיבטיחו מאזן אקולוגי מושלם. כלומר, ליטרלי, מאזן – יש שם משקל.
אז קיבלנו את רכבי הגולף ויצאנו לדרך.
בהתחלה עוד ניסיתי. בכל זאת, הרוח התחרותית נכנסה לפעולה, ניסיתי לקרוא את המפה ולחפש רמזים. הרגשתי מחויבת לשאר הקבוצה של אנשים שאני לא מכירה, למצוא את כל המשקולות ולהגיע למאזן אקולוגי. בכל זאת – אני גרה בסביבה כבר 29 שנה. אחרי 2-3 סיבובים סביב הזנב של עצמי (כלומר, סביב המתחם בו תיערך ההופעה של ג'ניפר לופז בעוד שלושה ימים) החלטתי שיש טובים ממני במשחק הזה, אני לא רוצה לקלקל למשפחות עם הילדים את הכיף, ופשוט נהניתי מרכב הגולף. הקפתי את הפארק כמה פעמים וצילמתי שם. יצאו לי פריימים לא רעים.
אחרי הכל, זו המהות של מאזן אקולוגי. לראות בלייב את הטבע ולהעריך אותו.
בשורה התחתונה, אין לי ספק שמשפחות עם ילדים בגילאי יסודי ייהנו כמוני, מהאתגר, האדרנלין וכמובן הנוף. אני פשוט הורדתי הילוך ונהניתי מחוויה יוצאת דופן בנוף ילדותי. איך אמר נתן אלתרמן? גם למראה נושן יש רגע של הולדת.
