אמל”ק: סדרות שאני מגיעה אליהן בדרכים עקלקלות, מעשה שלא מכובד לעשות אחרי שמסיימים תיכון ומשקה אחד שמרעיל אותי מבפנים, לא משנה כמה אני חושבת שהוא בריא: קבלו את רשימת ההרגלים הרעים שלי שגורמים לי להרגיש מה זה טוב.
1.טורנטים
השנה היא 2019, וכולנו התרגלנו לכך שבכיס שלנו יש מחשב רב עצמה שמחבר אותנו לכל נקודה בעולם, או לכל הפחות מוסיף לנו אוזניים של חתול. אם כן, למה זה עדיין לגיטימי שרק חלק מהתכנים הטלוויזיוניים זמינים לנו, ולא כולם? יש לי VOD של Yes, מנוי ל-Netflix, ועדיין זה לא מספיק. אני רק מגרדת את קצה הקרחון מבחינת העושר הבלתי יתואר של עשייה טלוויזיונית חובקת עולם.
אני עוד זוכרת איך כשהייתי בת 14, בשנת 2004, בכיתי לאבא שלי שנעבור מ-Hot ל-Yes כדי לראות ‘השיר שלנו’, כי מלכת הכיתה דיברה על הסדרה כל היום ורציתי שהיא תאהב אותי, אבל אבא שלי לא רצה לוותר על התכנית היומית של אלי יצפאן, אחת התכניות החביבות עליו. בסוף אני ניצחתי וקיבלתי את מנת הרן דנקר הרצויה. נשאלת השאלה – למה כעבור 15 שנה עדיין יש את המחנאות הזאת בין Hot ל-Yes? לא הגיוני בעיניי.
אם ב-2004 עסקינן, אני עוד זוכרת איך העונה האחרונה של ‘חברים’ הגיעה בדיליי של שנה, בלי להתבייש, לערוץ 2 המנוח. הרי לא היה צריך לחשוב פעמיים ולהתמהמה לפני שרוכשים את העונה האחרונה של אחת הסדרות האייקוניות בתולדות הטלוויזיה, הלא כן? בזמנו הפתרון היה eMule, למי שהתמזל מזלו והצליח לחכות שלושה ימים להורדת הפרק בלי “ההורדה נכשלה” בדרך. מאז התקדמנו, אבל המצב עדיין רחוק מלהיות מושלם. כאן הטורנטים נכנסים לתמונה.
לא מדובר באקט הכי חוקי, אבל בקליק אחד (וליתר דיוק, בשני אתרים שכתובתם נשמרת במערכת) אפשר לקבל גישה לעוד אלפי סדרות שאינן ב-Yes, Hot או סלקוםTV. סדרות בריטיות למשל, אחת האובססיות הקשות של בריטופילית מושבעת כמוני, כמעט ולא מגיעות לארץ, או מגיעות בדיליי בלתי נתפס של חודשים על גבי חודשים. אם הייתי יושבת בחיבוק ידיים ומחכה שיבוא משיח ו-Yes תרים את הכפפה, בחיים לא הייתי נחשפת לסדרות כמו ‘פולדארק’ או Call the Midwife. אלו שתי דרמות תקופתיות מצוינות של ה-BBC שזוכות לרייטינג נאה ביותר בממלכה, אבל בארץ כמעט איש לא שמע עליהן.
צפייה אונליין היא עניין בלתי נוח בעליל. השרתים נתקעים, פעמים רבות המסך מטושטש, יש הרבה חלונות קופצים עם פורנו, ולמי שלא מבין אנגלית בלי תרגום מדובר בעניין שהוא מחוץ לתחום. ועדיין – זה משהו שאני עושה, ואני ממש לא היחידה.
2.לנסוע עם ההורים לחו”ל
אחרי שמסיימים תיכון, מדובר בעניין שהוא לא מכובד בואכה מביך. היי, אני כבר מבוגרת. כשאמא שלי הייתה בגילי היא הייתה נשואה ואמא לשניים. אבל יודעים מה? זיבי. כשההורים שלי נוסעים לחו”ל הם מציעים לי לבוא איתם, ואם מדובר ביעד שמדבר אליי – למה שאגיד לא? נכון, מדובר בטיולים מאורגנים, בהם אני מוקפת בישראלים שיסתכלו עליי בעין עקומה. אממה? כעבור שבוע אני שוכחת אותם, אך החוויה בסלובניה וקרואטיה, ירדן או ארגנטינה וברזיל נשארת.
3.ללכת לבד לקולנוע
לפעמים אני מסתקרנת בטירוף לגבי סרט מסוים, ואני רוצה לשמור את החוויה רק לי. לא לתת דין וחשבון לאף אחד למה אני הולכת לדרמה היסטורית בריטית או סרט ילדים. כדי לעשות זאת, אני צריכה לעשות את מה שנקרא בעולם התיירות travel light ולהגיע לקולנוע לבדי. אין דרך לא אנטיפתית להגיד את זה.
4.תחתוני סבתא
גדולים כמו אוהל במחנה 80, בלתי סקסיים בעליל, אבל מה זה נוחים. תחתונים מגניבים שנמכרים ברשתות מגניבות סובלים מאותה מחלה שרוב בגדי הים סובלים ממנה: לא קיבלו את הממו שהגזרה הנמוכה נגמרה כבר לפני עשור, ומן הראוי לפרגן לנו בעוד כמה סנטימטרים מעל קו החריץ, כך שיגיעו לאותו מפלס כמו מכנסיים ממוצעים, סנטימטר או שניים מתחת לפופיק. אז מה אני עושה? בוחרת בתחתונים נוחים כמו עור שני, שנמכרים ברשתות למידות גדולות.
5.לעבוד מהמיטה
בעקבות פוסט העבודה מהבית קיבלתי כל מיני תגובות כמו “גם כשאני עובד מהבית, אני מקפיד ללבוש ג’ינס וחולצה מכופתרת”. ובכן, לא. אני עובדת מהמיטה שלי, וגם אוכלת על המיטה שלי, ורואה טלוויזיה על המיטה שלי, ובאופן כללי אני מוצאת את עצמי שעות על גבי שעות על המיטה שלי. ברור שאני משתדלת לגוון ואין יום בו אני לא יוצאת מהבית. ברור שאני לא מאבדת קשר עם המציאות, מפסיקה לפגוש חברים ומפסיקה לשמור על המשקל. ועדיין – חיים מהמיטה באים בעסקת חבילה עם נקיפות מצפון.
6.פיצוץ חצ’קונים
סיימתי תיכון לפני 11 שנה והשתחררתי לפני 8 שנים וחצי, אבל העור שלי – בשלו. עדיין חושב שאני טינאייג’רית. שאני אעמוד בפיתוי? לא ולא. נהפוך הוא.
(טריגר תיאורים גרפיים לפניכם) אם הם קטנים ומגיעים לרמת הבשלות אני מפוצצת אותם, אם מדובר בחצ’קון ענק במיוחד שהפיצוץ שלו השתבש, אני מוצאת את עצמי מתעסקת עם האזור המגורה. לפעמים אני מנסה למנוע מעצמי לגעת ופשוט נעזרת בתרופת הסבתא המיתולוגית – משחת שיניים. בכל מקרה – שוויון נפש מול תופעת הרשע והפשע הזאת זה ממני והלאה.
7.קלוז’ר
אומרים שלהתוודות ולחלוק את הרגשות עם אחרים זה עוזר. ובכן, גבירותיי ורבותיי, יש לאמרה הזאת אותיות קטנות שלא מספרים לכם. אתן לכם דוגמה: לפני מספר שנים הייתי בראיון עבודה בו המראיינת דיברה אליי לא יפה, בלי שום הצדקה או התגרות. משום מה המילים המגעילות שלה עדיין היו ב-back of my mind והחלטתי לסגור מעגל. לא מכעס. רק כדי לעמת אותה עם המילים שלה שהיו לא במקום ולהגיד לה שלמילים יש משמעות. לפני שנה-שנתיים פניתי אליה בפייסבוק. תגובתה? “לא זוכרת שאמרתי דבר כזה”. כן, זאת הסיבה שאני זוכרת ראיון עבודה מלפני שנים?
לאורך השנה-שנתיים האחרונות מצאתי את עצמי פונה לעוד כמה אנשים שנהגו בי לא כשורה, אבל משהו בהם גרם לי להרגיש שיש מקום להידברות. בעיקר העובדה שהם לא יודעים עד היום שפגעו בי. מה אומר? בכל המקרים טעיתי. לא זכיתי לקלוז’ר, ובעיקר יצאתי קטנונית שנוטרת טינה. לפחות הבנתי לא לעשות את זה יותר.
8.דיאט קולה
משקה האלים. לא פחות. גם טעים, גם ממכר, גם אפס קלוריות וגם משביע. חשבו על זה רגע. דיאט קולה משביעה, גורמת לכם לאכול פחות, אתם שומרים על המשקל וזה בריא.
אז”ש. הצרות מתחילות אחרי שהנוזל השחרחר עובר את בלוטות הטעם הלאה במסעו. בטח מבפנים אני כולי חלודה וג’יפה בעקבות ההרגל המגונה. שלא לדבר על שפע המחקרים שאומרים שדיאט קולה זה בכלל משמין.
https://www.instagram.com/p/0a-N1TgqmN/9.רכילות
אני לא מדברת על רכילות על קיילי ג’נר או אייל גולן. אני מדברת על רכילות על אנשים שאני מכירה בריל לייף. גם אם אני מרכלת עם מישהי שהכרתי בעבודה בשנים האחרונות על מישהי שהכרתי בתיכון ואין סיכוי שהם מכירות זו את זו ומדובר בפשע המושלם, עדיין יש בי שמץ של אשמה ודאגה שמא בדרך לא דרך הן כן מכירות. אבל אלוהים, זה כל כך כיף!
10.הכלה מאיסטנבול
כדי להגיע לפרק 229 של הכלה מאיסטנבול צריך דרייב, צריך סבלנות, צריך אורך ורוח וצריך בעיקר לרצות את זה. לכל מי שאני מספרת שאני מסונכרנת עם השידור בארץ יש את אותה תגובה: “מה? את?? ולמה את מספרת את זה? שמרי את זה לעצמך”. אז נכון, אני רואה ‘אופוריה’, ‘שקרים קטנים גדולים’, ‘סיפורה של שפחה’ ועוד שורה ארוכה של סדרות איכותיות, אבל יש גם את ‘הכלה’. ולא. אני לא חושבת שזה טראש. אין לי מה להסתיר. כלומר, חוץ מהעובדה שמדובר בטלנובלה טורקית.
יאללה איזה פוסט חושפני 😂. כל הכבוד. הייתי מתה שההורים יזמינו אותי לחו”ל. ברור שהייתי מצטרפת. חצ’קונים פחדתי לפוצץ אז נישארתי איתם עד שעבר…
את יכולה לסמוך עליי בכל מה שקשור לפוסטים מלאים ב-TMI.
איזה כיף שיצא לי להכיר אותך קצת יותר עכשיו:) את קורעת מצחוק וממש אהבתי את צורת הכתיבה שלך, תפסיקי לפוצץ חצ’קונים זה עושה צלקות! 😊
גם אני שמחה שהכרנו, ובפעם הבאה שאסע לניס, אני אקפוץ להגיד שלום.
הכי חשוב – תודה!
ללכת לבד לקולנוע זה אחד הדברים – בכלל, ללכת לבד למסעדה, בית קפה, שופינג. לא ידעתי שזה אמור לגרום לי להרגיש גילטי (:
בגיל ההתבגרות זה נחשב מביך.
מצד שני, בגיל ההתבגרות את מוקפת בגורמים שכל תכליתם היא להוריד את הבטחון העצמי שלך.
פוסט מצחיק, קליל וכיפי (:
האני, איזה כיף!
פוסט קורע מצחוק וחושפני בטירוף🤣❤️
העונג כולן שלי 😍🤓
וואיי גם אני חייה על טורנטים! כמה תוכניות וסרטים טובים ראיתי בזכות האופציה הזושלא הייתי רואה בלעדייה. פוסט מעניין ומצחיק 🙂
בדיוק! יש גבול למה שאפשר לצפות שיביאו למדינה קטנה עם תשעה מיליון אזרחים. את השאר משלימים לבד.
חייבת להגיד שבתור סטודנטית לראות טלויזיה זה גילטי פלזר רציני, ובמקרה הטוב אני מצליחה לעקוב אחרי סדרה אחת עם צפייה בפרק כל סופש😂
בכל רגע נתון אני עוקבת אחרי עשרות סדרות, ולא תמיד זוכרת כל פרט.
מה לעשות. יש לי FOMO.