אמל"ק: הפרויקט הטבעוני שלי ממשיך בכל הכוח, ולא אעצור עד שאבקר בכל המסעדות הטבעוניות בתל אביב

את השם 'אנסטסיה' שמעתי שוב ושוב, אז החלטתי בשעה טובה ומוצלחת לברר מה מקור הבאזז. כך הגעתי למסעדה ברחוב פרישמן בתל אביב, פסיעה מדיזנגוף, עם בטן ריקה וסמארטפון שלוף.

לשמחתי הרבה, במקום ניתן למצוא את מה שלא כל מסעדה בסביבה מתהדרת בו: בר, מהסוג שלא נמצא במקום מנחוס בלב המסעדה אלא בפינה קצת יותר שקטה שצמודה לחלון. כמה פשוט ככה חשוב. במקום לתפוס שולחן שלם ולהרגיש אשמה שאני גלמודה, פשוט התיישבתי לי, השקפתי על פרישמן פינת ריינס, שתיתי מיץ גזר ושורשים, התבאסתי מהבעיה בפלאש במצלמה שלי ונזכרתי שבית הספר היסודי שלי נמצא כמה מאות מטרים משם (ואז אמרתי לעצמי די. באתי לאכול אוכל טעים ולא לחטוף קריזה).

כהרגלי, הזמנתי את המנה הכי רחוקה ממני, כזו שבחיים לא טעמתי משהו דומה לה. כך הגעתי למסאלה דוסה, קרפ הודי מאורז ועדשי אורז (מי ידע שבכלל יש דבר כזה??), תפוחי אדמה מתובלים, מטבוחה, צ'אטני כוסברה, יוגורט קשיו, אורוגולה, עגבניות, בצל סגול ופלפל חריף. האמת? אפילו לא היה לי ויז'ן של מה שצפוי להגיע, וזה בדיוק הכיף במסעדות טבעוניות. להיות לרשותו של המטבח ולדעת שלא משנה מה, אני לא באמת יוצאת מגבולות הגזרה שהן אוכל ללא סבל. בעצם, תיקון – אולי הוויז'ן שלי היה תלוליות של אוכל חריף על גבי צלחת.

זו לאפה. לאפה מבצק פריך וחצי מטוגן, מהסוג שמככב בחלומות שלי והייתי שמחה לאכול כל יום, כל היום אלמלא היו קלוריות בעולם, ועליו תפוחי אדמה, סלט ורוטב שמזכיר טחינה.

אבל רגע. היה משהו בתיבול. משהו לא מוכר. משהו שגורם לי לקחת עוד ביס ועוד ביס בעוד המוח שלי בקרב איתנים בינו ובין עצמו. טעים? מוזר? בעצם טעים? בעצם משהו שקצת גדול על מידותיו? כן כן, ליידיז אנד ג'נטס, אני הולכת לשלוף את אחת המילים הבעייתיות בלקסיקון שלי – מסקרן. זאת מילה שאני מרבה להשתמש בה כשאני כותבת באופן מקצועי, כשאני מתקשה לגבש דעה, אבל בטוחה שיש פה משהו לא רגיל ששווה לדבר עליו. בשלב זה המוח שלי פצח בדיון פילוסופי. אולי מסקרן זה הטעים החדש? לא מדובר במנה בנאלית עם טעמים שאני מכירה משחר ילדותי. זו חוויה מזן אחר, כזו שאפשר לעבור רק במסעדה, תחת ידיו של שף שיודע להשתמש בעוד תבלינים חוץ מהפק"ל הקבוע שלי בבית, שום-טריאקי-צ'ילי-כוסברה. אני אפילו לא מצליחה לזהות את התבלין. אכן, מסקרן לכל דבר ועניין.

הקינוח העלה את מפלס הסקרנות. קוקילידה מאגוזים ופירות יבשים במילוי גלידת וניל תוצרת בית וחמאת אגוזי לוז.

הפעם, לשם שינוי, ידעתי מה השם של הרכיב שאני מתלבטת לגביו. חמאת אגוזי לוז. כמו קפה, טחינה וחמאת בוטנים שעשו אהבה. רגע, עוד טבילה בצלוחית הרוטב כדי לחשוב. בעצם עוד. לא, רגע, טרם הגעתי למסקנה, אני חייבת לטעום עוד קצת כדי לסגור את הפינה. כך חיסלתי את הצלוחית של הרוטב מבלי להגיע להחלטה. כזה קינוח טרם אכלתי. גם הופתעתי לטובה מצורת ההגשה. מאחר והייתי לבד, אכלתי את כל הקינוח למרות שהתחלתי להיות מפוצצת, ומיהרתי לדחוס הכל לפני שאני אהיה מפוצצת מכדי להכניס עוד פירור לפה. בכל זאת, לא כל יום יוצא לי לאכול קוקילידת פירות יבשים ברוטב שאני עדיין תוהה על קנקנו.

רציתי לחפש עוד תמונות באינסטגרם של 'אנסטסיה' או מהאתר, אך אויה, אין כאלה. הייתי מפוצצת בהגזמה בשלב זה, ורק רציתי לחזור הביתה ולפתוח כפתור בג'ינס, רגע אחרי שהבטן שלי עברה חוויה ממלאת ומאד – ניחשתם נכון – מסקרנת.