ברזילאית, צרפתית ואמריקאית נפגשות על המסך שלי

אמל"ק: רגע אחרי 'כשהם רואים אותנו', רגע לפני 'בית הנייר' ו-Stranger Things והרבה רגעים לפני 'הכתר', קבלו את הסדרות הכי טובות של כאן ועכשיו. ה-"הפרק הבא יתחיל בעוד 5 שניות" כבר בפנים.

Coisas Mais Lindas תוצרת ברזיל (בעברית קוראים לה 'מועדון הבוסה נובה')

מה הלו"ז: השנה – 1959. המקום – ריו דה ז'ניירו. מריה לואיזה, בחורה עשירה מבית טוב, עושה את דרכה מסאו פאולו לריו, שם היא אמורה להתאחד עם בעלה ולפתוח יחד מסעדה. עם הגעתה היא מגלה שבעלה עזב אותה למען אישה אחרת, גנב ממנה כסף ונעלם. במקום לחזור לחיי הנוחות בסאו פאולו, לבנה ולאחוזה בה הוריה מתגוררים, היא מחליטה לעשות מעשה, לפתוח את המסעדה בכל מחיר ולהפוך אותנה למועדון הופעות המוקדש לסגנון המוזיקלי שהתפתח בקצר מהיר באותה תקופה – בוסה נובה. בנה נשאר מאחור, אבא שלה לא תומך בה כלכלית, אבל היא בשלה, רואה בהקמת המועדון את הכרזת העצמאות שלה, ועושה זאת כנגד כל הסיכויים, בזכות חברות הנפש שהיא מכירה בריו וכמובן גבר חתיך שהוא גם מוזיקאי מוכשר.

למה כן: כשמה כן היא – הדברים הכי יפים. הצפייה בסדרה היא כמו קליפ ארוך מאד שמוקדש לכל מה שיפה בעולם הזה. הקאסט יפה בהגזמה, הסטייל של 1959 לגמרי עושה חשק, המוזיקה ממש טובה, ומעל הכל – הנופים של ריו. זה בדיוק המקום להגיד איך נחשפתי לסדרה הזאת: שלטי חוצות שראיתי כשהייתי בעיר לפני חודשיים וחצי. ראיתי את הנופים של ריו על השלטים, ראיתי אל הלוגו של Netflix, והבנתי שהרי לי בינג' מוצדק ביותר. הבונוס? אני יכולה להגיד לכם בלי לחשוב פעמיים שלא מדובר בהגזמה, זוויות טובות או פנטזיה תיירותית שאין מאחוריה כלום. ריו באמת נראית כך במציאות והיא איננה Overrated בשום צורה.

מעבר לזה, הסדרה מדברת על חברות נשית אמיצה, העצמה נשית, סוגיות גזע ופערי מעמדות, כלומר שלעולם לא יימאס לי לראות על המסך שלי.

נקודת תורפה: מ'משחקי הכס' ועד 'הכלה מאיסטנבול', ב-2019 זה כבר די ברור שהקיטוב בין טוב ורע הוא נחלת ימים עברו. ב-Coisas Mais Lindas קל לדעת מי טוב ומי רע, לפעמים אפילו קל מדיי.

הפרטים הטכניים: 7 פרקים שאפשר לגמוע בכיף בערב אחד.

Dix Pour Cent תוצרת צרפת (בעברית קוראים לה בשמה, '10 אחוז', ואילו באנגלית תרגמו אותה ל-Call My Agent)

מה הלו"ז: סיפורה של סוכנות שחקנים בפריז, אשר מורכבת מארבעה שותפים שלא בוחלים באף אמצעי בדרך לייצוג הכוכבים הגדולים ביותר בצרפת, וכן עובדים נוספים. כל פרק נקרא על שמו של שחקן אחר אשר מופיע בשמו האמיתי ומגלם גרסה מוקצנת של עצמו, כמו ז'ולייט בינוש, ז'אן דז'רדאן, מוניקה בלוצ'י, איזבל אדג'ני ועוד. אם בא לכם לראות גרסה חסרת צנזורה שמראה את הצד האפל של התעשייה – זה המקום.

למה כן: הצרפתים האלו לא משחקים משחקים ולא שמים זין. הם קרים, מניפולטיביים, דורסניים, לא שמעו בחיים על אתיקה מקצועית (אבא ובתו הסודית שעובדים באותו משרד, סוכן שמנהל מערכת יחסים עם השחקנית שהוא מייצג, סוכנת שיוצאת עם עובדת מס הכנסה שמגיעה לביקורת במשרד ומגלה שפע העלמות מס, וזו רשימה חלקית בלבד), וזה פשוט פאקינג כיף. יש משהו לא מתנחמד ולא מלוקק בסדרה, כמעט אנטי-אמריקאי. רוב הדמויות אינן likeable בשום צורה, ואולי דווקא בעקבות זאת אני מצאתי את עצמי מתאהבת כמעט בכל אחת מהן. כמובן המבטא הצרפתי מוסיף הילה של איכות, גם כשמה שרואים על המסך מידרדר לו באין מפריע להומור סלפסטיק.

מודה, אני קצת מחוץ ללופ של כל מה שקשור לכוכבים צרפתים, ורק חלק מהשמות הכרתי. אם להיות כנה לגמרי, עברו 2-3 פרקים עד שהבנתי שהקונספט הוא שימוש בשחקנים בשמותיהם האמיתיים. אילו הייתי בקיאה בחומר, הייתי מבינה יותר טוב ומעריכה את הפער בין הפרסונה הציבורית ומה שאני רואה על המסך, כמו ב'איש חשוב מאד' עם יהודה לוי, אבל בסופו של דבר המסר עובר בהצלחה, גם אם לא ידעתי שססיל דה פראנס היא שחקנית אמיתית.

למה לא: אחרי ששתי העונות הראשונות טיפלו באופן אינטליגנטי בסוגיות כמו אייג'יזם והטרדות מיניות בתעשייה, העונה השלישית חוטאת בהומור מוקצן, מה שהופך את ההזדהות עם השחקנים לקשה קצת יותר. עדיין, מדובר במינוס שבטל בשישים.

הפרטים הטכניים: 3 עונות, 18 פרקים.

Society (בעברית תרגמו אותה ל'עולם חדש')

מה הלו"ז: את הרשימה סוגרת סדרה אמריקאית, לשם שינוי. ריח מוזר מציף עיירה קטנה ושלווה בקונטיקט, כל התיכוניסטים (כלומר, שחקנים שבבדיקה בעמוד שלהם בוויקיפדיה מגלים שהם ילידי 1992) עולים על School Bus, מהר מאד האוטובוס עושה אחורה פנה מסיבה לא ברורה, ועם שובם לעיירה, מתחוורת לתיכוניסטים אמת מטרידה: כל התושבים האחרים נעלמו כלא היו, הקשר עם העולם החיצון ניתק ואי אפשר לצאת מהעיירה כיוון שהיא נחסמה בקילומטרים על גבי קילומטרים של יערות. במילים אחרות, חבורת הטינאייג'רים צריכים להתחיל לקיים חברה משל עצמם.

למה כן: איך בונים עולם כזה, ללא משטרה, ללא רשויות, ללא כסף וללא חוק? האם לשמור על הסדר המוכר מהעולם הישן? להידרדר לאנרכיה ואדם לאדם זאב? האם להקים משטר חדש, יש מאין? איך מקימים משטר דמוקרטי צודק והאם זה בכלל אפשרי בנסיבות הללו? מי ישלוט? איך שומרים על הסדר? האם החלוקה מחדש של המעמדות תדרדר את החברה המנותקת או שמא תיטיב איתה באיזשהו אופן? מסובר בסוגיות פילוסופיות שאף פעם לא יימאסו, והן מעניינות לא פחות מאשר המסתורין שאופף את העלילה.

אגב, לסדרה מגיעה נקודת בונוס על ייצוג דמות חירשת ומערכות יחסים בין-גזעיות בשיא האגביות ומבלי לקוות לארגזי צל"שים על כך.

למה לא: הנרטיב של "קבוצה של אנשים שנתקעת במקום מבודד וצריכה ליצור חברה משל עצמה" לא ממש ממציאה את הגלגל. עדיין, מדובר בסדרה שעושה את העבודה, מותחת במידה הנכונה וכיף לסגור מולה את הערב.

הפרטים הטכניים: 10 פרקים.

20 תגובות הוסף תגובה

  1. Blue-Vagabond הגיב:

    וואו באת לי בול בזמן בקטע אחר!!! בדיוק חיפשתי מה לראות (:

    1. לימור רוב הגיב:

      טוב שאני פה 😛

  2. תודה על ההמלצות (: אני רוצה לראות את the society

  3. דנית הגיב:

    באמת באת בזמן! תודה על ההמלצות

  4. mineyours175851490 הגיב:

    איזה כיף! ממש אוהבת סדרות בסגנון! תודה (:

  5. תמר הגיב:

    דווקא הפעם האמריקאית מושכת אותי יותר מהאחרות… תודה

    1. לימור רוב הגיב:

      בהחלט אחלה סדרה 😛

  6. neta-ly katz הגיב:

    סוף סוף יש לי חשק לצפות במשהו, סקרנת אותי. אני אוהבת את הסטייל של שנות ה -50-60 והמוזיקה תמיד מעולה. אהבתי את ההמלצה 👌

  7. גלית קידר הגיב:

    איך הגעת בדיוק ברגע הנכון, מחפשת סידרת בינג' לסופ"ש הקרוב, יש לי שישבת שקטים.

    1. לימור רוב הגיב:

      איזה כיף!

  8. manubienerggmailcom הגיב:

    רושמת לי ברשימת הסדרות שעוד לא ראיתי…

  9. מיכל הגיב:

    רשמתי לי!

  10. יסמין הגיב:

    פוסט מעולה! חייבת להגיד שראיתי את dix pour cent וזו באמת אחלה סדרה!

השאר תגובה