אופס: פדיחות וטעויות שקרו לי בטיולים בחו"ל

אמל"ק: אובדן מסמכים, טעויות בתחבורה הציבורית ובלבול נוראי עם תאריכים. טיולים בעולם הם כר פורה לטעויות מכל דת, גזע ומין, וגם מיטיבי לכת אינם חסינים.

בלוגריות תיירות רבות בארץ ובחו"ל מציגות מציאות אוטופית (ואף מטעה), זה כבר עניין ידוע. עם זאת, נסיעה לחו"ל היא לא רק רגעים אופוריים מול אתרים תיירותיים שמתעלים על הציפיות, שקיעות על קו החוף ו"צלם אותי כאילו אני לא מסתכלת". נסיעה לחו"ל היא מכלול שמורכב גם מרגעים של בלבול, קשיים, ביורוקרטיה וטעויות. לשמחתי, ב-24 הפעמים בהן יצאתי מגבולות מדינת ישראל, אף פעם לא סימנתי וי על הקלאסיקות שהן אובדן דרכון, פספוס טיסה ושוד. עם זאת, אני הראשונה שתודה באין ספור טעויות במהלך הדרך. אז קבלו את הטעויות הפרטיות שלי:

We'll Always Have Paris

לוקיישן: שדה התעופה שארל דה גול, פריז.

שנה: 1999

מה קרה: בעבורי ובעבור אח שלי זה היה הטיול הראשון לחו"ל. בעבור ההורים שלי זה היה הטיול השני בחו"ל , אחרי שהיו בחו"ל בסבנטיז, בגיל ההתבגרות. ברור שדבר כזה לא יעבור עם 0 טעויות ביורוקרטיות. תשאלו את אבא שלי. הגענו לדלפק הצ'ק אין, אך אבוי – אבא שלי לא ידע שצריך לשמור את כרטיס הטיסה שקיבל במשרד הנסיעות, שבועות ארוכים קודם לכן, ולהציג אותו. כלומר – ארבעה כרטיסי טיסה מפריז לארץ הלכו לאיבוד, ומפלס הפאניקה בהתאם. רק אחרי ששיטחנו ארצה את תכולתן של ארבע המזוודות איתרנו את הכרטיסים בדרך לא דרך, שכובים מבוישים באיזו פינה אפלה. לא רוצה לדעת מה היה קורה אם לא היינו מוצאים אותם.

זכרון הילדות הזה היה בראש שלי במשך 20 שנה, אבל לימים הבנתי שהוא לא מאד הגיוני ומתואם עם העובדות בשטח, מה שהוביל אותי לפתוח שרשור די מעניין בחו"ל זה כאן בפייסבוק. אז קבלו את הממצאים: בעבורנו, המילניאלז, אוריינטציה בשדה התעופה היא עניין סופר פשוט. כיום, בניגוד לימים עברו, המונח "כרטיס טיסה" מתאר משהו לא מוחשי שמרחף לו במרחבי האינטרנט. מתייצבים בדלפק הצ'ק אין, מציגים דרכון, מקבלים את ה-boarding pass לטיסה הקרבה או לפי מספר העצירות בדרך ומציגים בגייט. מסתבר שמה שנראה מובן מאליו כיום נכנס לשימוש כלל עולמי באופן רשמי רק בשנת 2008 (!). נשאלת השאלה – מה קרה לפני כן? בשביל זה אני פה. אנשים התייצבו פיזית אצל סוכני הנסיעות שלהם, אשר הייתה ברשותם מדפסת מיוחדת. במדפסת הם הדפיסו את כל כרטיסי הטיסה מראש, לפעמים חודשים לפני המועד, ובסופו של דבר קיבלו ספרון של דפי קופי לכל עצירה ועצירה בכל הטיסות המתוכננות לטיול. מכאן ואילך נשאר רק להתפלל שהכרטיסים לא ייעלמו, שאף דייל קרקע לא יטעה בדרך, ושכולם יגיעו למחוז חפצם בשלום. מה שקרה זה שאבא שלי היה 9 שנים בעתיד, ותיאר לעצמו במידה רבה של צדק שהוא יקבל את הכרטיסים הרלוונטיים על המקום, כפי שקורה היום.

לשמחתנו, ב-2019 יש פחות מקום לטעויות. צילום: לימור רוב

אבודים באמסטרדם

לוקיישן: אמסטרדם.

שנה: 2015.

מה קרה: תראו לי מטייל אחד שאין באמתחתו סיפור עסיסי על אובדן בחו"ל, מהזן בו כל מה שיכול להשתבש – ישתבש. אז קבלו את שלי:

אמסטרדם היא עיר סופר קשה להתמצאות, אחת הערים הגדולות הכי קשות להתמצאות באירופה. במקום ללכת בשתי וערב כמו עיר נורמלית, היא הולכת במעגלים. נראה לי שמי שבנה אותה בילה יותר מדיי זמן בקופי שופס, כי הוא פשוט לא מאופס. בכל אופן, בערב אחד, כאשר אני וחברתי סיימנו את הטיול בעיר ורצינו לחזור למלון, למציאות היו תכניות אחרות. אחרי יום שלם עם ה-Google Maps כמעט ולא נשארה לי סוללה, השעה הייתה 22:00 בערך, ועלינו על החשמלית בכיוון ההפוך. עד שהבנתי שאנחנו באמצע שום מקום, החשיך לגמרי והתחיל להיות קר, הסוללה הייתה ריקה. אם לא די בכך, היה מדובר באזור משרדים, מעין רמת החייל בגרסה המקומית, כך שבאמת לא הייתה נפש חיה. לפחות דבר אחד בודד שיחק לטובתנו – הולנדים טובים באנגלית. בפוקס עצרנו עובר אורח נחמד שפתח לנו Google Maps בנייד שלו, ואישר את מה שאנחנו כבר ידענו – אין כל קשר בין המקום אליו נקלענו ובין המלון שלנו.

עוד עובדה מדפרסת על אמסטרדם – כמעט ולא תמצאו שם מוניות, בקטע כמעט לא טבעי. לאחר זמן שנראה לנו כנצח על איזה כביש ראשי עצרנו מונית. הנהג שם את כתובת המלון ב-Waze, אך אבוי – באופן נוח למדי הוא הביא אותנו למלון אחר מאותה הרשת, בקצה השני של העיר, והיינו צריכות להמשיך, כמעט בניסוי וטעייה, למלון הבא בתור שעונה לאותו שם. התענוג המפוקפק עלה לנו 106 יורו, שעתיים וחצי מהחיים ועוד כמה עשרות שערות לבנות.

אז מה עושים? לעולם, תחת שום נסיבות, לא יורדים אל מתחת לרף ה-20% בסוללה של הסמארטפון בחו"ל.

גשם גשם משמיים

לוקיישן: מפלי פליטביצה, קרואטיה

שנה: 2014

מה קרה: באמצע יום טיול שהיה אמור להיות כולו תחת כיפת השמיים, קרה מה שקורה לא פעם בקיץ האירופאי – גשם. היות והיה מדובר בטיול מאורגן, אני יכולה רק לשער שהמדריך בדק את התחזית כמה וכמה פעמים, אך אין לדעת. היינו בפארק הלאומי המוכר ביותר בקרואטיה, הכל היה טוב ויפה עד שהפתיע אותנו שבר ענן. לא טפטוף בריטי מנומס אלא מבול מהגיהנום, ופשוט לא היה לאן לברוח. הייתי רטובה כאילו הרגע נפלתי לאחד האגמים בפארק. לא נשאר אפילו סנטימטר אחד יבש לרפואה. לאחר בוקר ב-30 מעלות, במשך שעה, שעתיים או יותר לא הפסיק לרדת עלינו מבול, המדריך איבד שליטה על הקבוצה שנפוצה לה לכל עבר בפארק העצום, ולדעתי עברו עוד שעתיים עד שהוא הצליח ללקט את כולנו מכל קצוות הפארק. רק כשהגעתי לאוטובוס הסתבר לי שגם הדרכון נרטב ועבר למצב צבירה של שלולית. מאותו רגע ועד שהחלפתי אותו בלית ברירה, בכל שדה תעופה הסתכלו עליי כאילו אני מינימום בדרך לעשות סיקוול ל-11 בספטמבר, רק כי הדרכון שלי מקומט ועגמומי למראה אחרי שנרטב, התייבש ולא חזר לקדמותו. אלא שוויזה לארה"ב אי אפשר להעביר מדרכון לדרכון, כך שמעכשיו ועד שהתוקף שלה יפוג אני אצטרך להציג שני דרכונים בכניסה לארה"ב, כאשר אחד מהם נראה כאילו התחולל עליו הוריקן. המבטים המאשימים מהחבר'ה של ה-Immigration באים בעסקת חבילה.

אז מה עושים? בדרך ליום טיול שלא מורכב כולו ממוזיאונים ובתי קפה? שימו את הדרכון בניילון.

יהודים, גרמניה ורכבות זה שילוב גרוע

לוקיישן: ברלין.

שנה: 2011.

מה קרה: המפגש הראשון עם רכבת תחתית במדינה זרה מביא עמו כמה רגעים משתקים של דיסאוריינטציה, גם למיטיבי הלכת שבינינו. אין מה לעשות. עד שמוצאים את הידיים והרגליים במערכת הזאת (שלא מובת מאליה בשבילנו, הישראלים) חולפים כמה רגעים, או תחנה בכיוון ההפוך, וזה בסדר. על אחת כמה וכמה בימים טרום Google Maps, כשכל מה שהיה לרשותי היה מפה מנייר. אלא שהפרטנרים שלי לטיול חשבו אחרת. ביום הראשון, אחרי שנסענו תחנה אחת בכיוון ההפוך ב-U-Bahn, הם נכנסו לכזאת חרדה והתחילו לצרוח "בואי נצה מפה! לא! לא מקובל עליי! זה מלחיץ אותי!" ולא נתנו לי את השנייה הזאת להסתגל ולהבין לאן פנינו מועדות. התוצאה? כל הטיול לא התקרבנו לרכבת התחתית, נסענו באוטובוס, ובעיקר בזבזנו על מוניות.

את מה עושים? לוקחים את זה באיזי. לא משנה לאן הטכנולוגיה תביא אותנו בכל הקשור לאפליקציות התמצאות, עדיין נחווה שנייה של שוק עם הירידה מתחת לאדמה בארץ זרה, אבל זה קורה לכולם.

באיזי. צילום: לימור רוב
טיול שלם לברלין בלי נסיעה ב-U-Bahn. צילום: לימור רוב

היכולת המופלאה להיאבד בשדה תעופה

לוקיישן: שדה התעופה סטנסטד, לונדון.

שנה: 2016.

מה קרה: להיאבד בשדה תעופה, על אחת כמה וכמה בארץ דוברת אנגלית, זו יכולת מופלאה ללא עוררין. בשדה התעופה הארור בלונדון יש רכבת שמובילה בין הגייטים השונים. זו הדרך היחידה לעבור בין הגייטים. באורח פלא הצלחתי להסתכל על הרובריקה הלא נכונה על ה-boarding pass, לרדת בתחנה רחוקה ממה שהייתי צריכה, ולגלות שאין מעבר ואין לי יכולת לקחת רכבת. משום מה, כאשר הרכבות הללו חוזרות לאולם הטיסות היוצאות, הן עושות זאת בלי נוסעים. איך זה נגמר? בפאקינג אינטרקום שכתוב עליו Emergencies Only מול הקב"ט, שהפנה אותי לאיזה שער כמוס. צריך לשלול ממני את הרישיון להיות בלוגרית טיולים.

אז מה עושים? שומרים על איפוס ודיוק. אה, ולא טסים בטיסות פנימיות בתוך בריטניה.

לפחות אני יודעת מה זה Merde בצרפתית

לוקיישן: תחנת מטרו ברובע השישי בפריז.

שנה: 2018.

מה קרה: (העתק הדבק מפוסט מורחב שכתבתי על פריז) כפי שעשיתי בהצלחה יתרה בלונדון וניו יורק, ברגע הראשון בו פגשתי את המטרו, התעניינתי לגבי מסלול לחופשי שבועי/כרטיסייה. ידעתי שהרגע יגיע, חיפשתי מידע על מסלולים עוד בארץ, אבל פשוט לא מצאתי התייחסות, לפחות לא בעברית או אנגלית. היתכן? כאן מגיע הטוויסט בעלילה – בניגוד ללונדון וניו יורק, במקרה זה אינני שולטת בשפה. הנציגה האנטיפתית עד כאב שישבה שם בבוטקה דיברה בצרפתית שוטפת בלי להתחשב בי, לא עשתה מאמצים לגרום לי להבין אלא ההיפך הגמור, לא הפסיקה לגלגל עיניים כאילו בפעם הראשונה בחייה היא נתקלת במישהו שלא דובר צרפתית, ואחרי שצף-קצף בצרפתית התחילה למנות את ימות השבוע, שהיו הדבר היחיד שהבנתי. טוב, שילמתי 27 יורו והלכתי לדרכי.

יום למחרת, רגע לפני שעליתי שוב על המטרו בשעת ערב מאוחרת, עצרו אותי שני אנשים ליד המחסום בכניסה לתחנה. מסתבר שהם לוקחים ברצינות את ה"הכנס תמונה כאן" שכתוב על הכרטיס המגנטי שקניתי בתחילת הטיול. "קיבלת קנס – 35 יורו לך ו-35 יורו לשותפתך לטיול, כי אין לך תמונה על הכרטיס. אפשר את האשראי שלך ונחייב אותך על המקום ב-70 יורו?". לפחות הפעם זה היה באנגלית. רק במלון, אחרי שחלקנו את החוויה המפוקפקת עם הנציג בקבלה, העניין הסתדר. הוא צילם את התמונה שעל הדרכון שלי במכונת צילום, גזר והדביק על גבי הכרטיס המגנטי. באורח פלא זה עבד. כלומר, לא תפסו אותי יותר. אז עיריית פריז – שיילך לכם לתרופות.

אז מה עושים? אומרים לא לחופשי-שבועי דה לה שמאטע. מדובר בכרטיס שמצריך היערכות, כזו שהיא מעבר לגבולות הסביר לתייר שלא יודע את השפה.

הכי קרוב שהגעתי לאובדן דרכון

לוקיישן: מעבר רבין, הגבול הירדני.

השנה: 2017.

מה קרה: (העתק הדבק מפוסט מורחב שכתבתי על ירדן) . כידוע, בכל ביקור בנתב"ג, במקום לחתום על הדרכון, במהלך ביקורת הדרכונים יוצא ספח קטן ועליו קוד QR שאיתו חוצים במכונה. הסיבה לכך היא כנראה כדי שבעלי אזרחות זרה לא יצטרכו לסבול מיחס עוין ונעיצת מבטים כאשר מעתה ואילך תתנוסס על דרכונם החותמת השנויה במחלוקת "ישראל". למה אני מספרת לכם את זה? כי במהלך חציית המסוף, בכשרוני כי רב, הצלחתי לאבד את הספר הארור. זה השלב בו הביורוקרטיה הישראלית נחשפה במלוא יופייה. מצד אחד, לא נותנים לי לצאת מהמסוף בלי הספח. מצד שני, לא נותנים לי להוציא ספח חדש. אני תקועה בלימבו. לשמחתי כל הסיטואציה המלחיצה הזאת נמשכה בדיוק חצי דקה, כי עד מהרה מצאתי את הספח בין דפי הדרכון שלי. ואם הייתי באמת מאבדת אותו? אבוי.

אז מה עושים? מגלים מספיק אחריות ב-50 המטרים בין הדפסת הספח ועד שהמכונה קוראת את הקוד שעליו ושומרים אותו מכל משמר.

מקסימום הייתי נשאר בירדן ומארחת חברה לגמל. צילום: לימור רוב

ככה זה כשמבקרים במקומות עם כוח מאגי

לוקיישן: סטונהנג', ווילטשייר, אנגליה.

השנה: 2016.

מה קרה: קבלו חוויה שלא סיפרתי עליה עד כה לאף אחד. כשהייתי בלונדון, יצאתי לים טיול מאורגן מחוץ לעיר – טירת ווינדזור, המרחצאות בבאת' וסטונהנג'. בכניסה לסטונהנג', כל הקבוצה קיבלה כרטיסים שהיו חלק ממחיר הטיול. ב-100 המטרים מהקופות לאתר עצמו, הכרטיס הסורר נעלם לי. לאן הוא כבר הלך? מהיד שלי לכיס הז'קט מקסימום, ולא היה שום חור בכיס הז'קט, הכיס בג'ינס, הארנק, התיק או כל מקום אחר שיכולתי לחשוב עליו. הכרטיס נעלם. בנס, המדריכה של הקבוצה שכנעה את השומר בכניסה להכניס אותי לאתר עצמו, אבל למקום בו אפשר לצפות בחיזיון אור-קולי על הדרואידים שבנו את האתר – לא. נהניתי והכל (חוץ מהעובדה המעצבנת שאסור לגעת באבנים עצמן, שזו הייתה הסיבה שלשמה הגעתי לשם), אבל עובדה שזה מה שאני זוכרת. אגב, יש לי תיאוריה מה גרם להיעלמות המסתורית: מעריצות Outlander בטח יבינו מה זה אומר מעגל אבנים. לאתר כולו יש איזו יכולת על-טבעית, כבר מימי קדם, כאשר באורח פלא הצליחו לסחוב אבנים במשקל טונות. עד היום אני חושבת שהכרטיס שלי הלך לטייל 200 שנה בעבר.

אז מה עושים? מקפידים שלא יהיו לכם חורים בידיים.

Let The Sunshine In

לוקיישן: ווסט אנד, לונדון.

השנה: 2010.

מה קרה: הצלחתי לשכנע את אמא שלי, לראשונה בחיים, לנסוע איתי לטיול לא מאורגן, השתמשתי בימי הרגילה שצברתי, הגעתי לתל השומר לתדריך בטיחותי כפי שכל חייל היה צריך לעשות כשהוא נוסע לחו"ל, והגעתי לעיר האהובה עליי בתבל, לונדון. למעט טיסה ומלון, הזמנתי כרטיסים למיוזיקל, כי בכל זאת, ווסט אנד. כך בחרתי ב-Hair, כי רציתי קלאסיקה שכולם מכירים ואמא שלי אוהבת. אלא שבטמטומי כי רב, התבלבלתי בתאריכים. הסתמכתי על הזכרון שלי. ציפיתי ליותר מדיי ממוח מנוון של ג'ובניקית, שנמצא בהפוגה בין התיכון לתואר. בזמנו, חבילות גלישה בחו"ל בסמארטפונים עוד לא ממש היו עניין שגור, אז הדפסתי את אישורי ההזמנה מבעוד מועד, ורק כשהגעתי לווסט אנד ושלפתי אותו והתחוור לי שהגעתי יום אחרי המועד שקבעתי. לאחר סשן דמעות (לא שלי) והמשפט האלמותי "אבל את יודעת שבסוף ברגר מת במלחמת ויאטנם, נכון?", התעשתי והתקשרתי למספר הטלפון שעל אישור ההזמנה (הימים שלפני חבילות הגלישה בחו"ל בסמארטפונים, כן?) והזמנתי כרטיסים למיוזיקל. כל מיוזיקל. כך מצאתי כרטיסים למיוזיקל של Queen. דווקא היה נחמד. כלומר, מינוס העובדה שהפסדנו 80 פאונד.

אז מה עושים? הזמנתם כרטיסים לאטרקציה? יופי. את אישורי ההזמנה במייל השאירו במצב Unread וקראו אותם כל לילה לפני השינה, כדי לוודא שאתם מגיעים ביום ובשעה שקבעתם, או לכל הפחות צרו יומן מדוקדק עם התכנית.

18 תגובות הוסף תגובה

  1. גלעד הגיב:

    פוסט נהדר ותמיד טוב ללמוד מטעויות של אחרים

    1. לימור רוב הגיב:

      בדיוק! בשביל זה אני פה.

  2. dorinsstyle הגיב:

    איזו השקעה מטורפת! אוהבת את האמת שלך, ללא מסיכות ופילטרים. מודה שגם אני התנסתי בכמה מהם, ונלחצתי אבל באמת כך לומדים מטעויות בסופו של דבר!

    1. לימור רוב הגיב:

      סקרנת! במה טעית למשל?

  3. ללא ספק מזדהה עם כמה מהטעויות (;

    1. לימור רוב הגיב:

      שמחה שעוררתי בל הזדהות 😑

    2. גלית קידר הגיב:

      חחחח פוסט נהדר ושנון.
      יום אחד יהיו לך ילדים ונכתוב יחד פוסט – איך לא לאבד את הילדים ביורודיסני😂

      1. לימור רוב הגיב:

        בארה״ב יש רדנקס שלוקחים את הילדים שלהם עם רצועה למקומות הומי אדם 🤪

  4. פוסט משעשע, הטעות שלי בחול היא שאני לא נוסעת אליו <3 🙂

    1. לימור רוב הגיב:

      אפשר לתקן 😛

  5. Shir Asraf הגיב:

    אוהבת את האמת שלך , עם הטעויות : ) הרי לכל אחת מאיתנו יש כאלה

    1. לימור רוב הגיב:

      מביכות ככל שיהיו, אני שמחה שיש לי את האומץ לחשוף אותן, ולא להיות קשורה מדיי לפאסון שלי.

  6. Lavandula הגיב:

    וואי וואי איזה סיטואציות!!

    1. לימור רוב הגיב:

      יש פה כצה פדיחות רציניות ביותר!

  7. וואי לאיזה מצבים נקלעת! תודה על הטיפים (:

    1. לימור רוב הגיב:

      כן, אני ספצית 😳

  8. Blue-Vagabond הגיב:

    וואו הרגת אותי מצחוק! למרות כל זה, אני עדיין מתביישת לכתוב פוסט כזה (ולא יודעת אם אפשר – באמת שאין מלים לתאר את השטויות שעשיתי בחו"ל חחחח)

    1. לימור רוב הגיב:

      My pleasure.
      בטח ביפן אין גבול לפדיחות שמערבית יכולה לעשות 🤓

השאר תגובה