אמל”ק: מקומות שיגרמו לכם להרגיש כמו בטיול בר מצווה, מקומות שלא רוצים אתכם או סתם מקומות מטונפים שבלוגריות אופנה העלו לגדולה שלא בצדק.
כל מטייל מומחה יסכים – אטרקציות תיירותיות הן פונקציה של עלות מול תועלת. אם אתם בחופשה, ומצאתם את עצמכם מקדישים דקות ספורות בהגעה לאטרקציה תיירותית, לא נדחקתם בתור, לא שילמתם מחיר גבוה מדיי וגיליתם במו עיניכם שהוא שווה את ההייפ ואפילו יותר – אשריכם. עכשיו אשמח לשמוע באיזה אתר מדובר ולקנות אליו כרטיס. במילים אחרות, המצבים הללו נדירים בואכה לא קיימים. אם כבר, המצב הרווח הוא המצב ההפוך. התרבות הפופולרית משרישה לנו בראש דימויים חזותיים חזקים של אתרים ואומרת לנו “הם הייצוג האולטימטיבי של היעד הנבחר”, גם כשהדבר לא עולה בקנה אחד עם המציאות, התיירים מוצאים את עצמם עומדים בתורים, נוסעים רחוק, והחוויה פשוט לא שווה את זה. נכון, הפיתוי לראות במו עיניכם את הפלא הוא גדול, אבל לפעמים שווה לחשוב פעמיים לפני שמסמנים וי.
גילוי נאות: יש שפע של רשימות כאלו ברחבי הרשת. גם אתרי תיירות ישראלים מפרסמים כתבות כאלה אחת לכמה שבועות וחושבים שהם המציאו את הגלגל. אני כתבתי אך ורק על סמך ניסיוני האישי והזיכרון שלי, מה שאומר שכתבתי אך ורק על אטרקציות שהייתי בהן באופן אישי. חלק לא קטן מהחוויות מתבססות על סמך ביקורים משנים עברו, במהלכן יתכן מאד שהאתרים המדוברים שינו את אופיים במידת מה. בכל מקרה, מדובר בדיסהמלצות שאני מסוגלת לעמוד מאחוריהן.
ג’מע אל פנע, מרקש, מרוקו
שנת הביקור: 2016.
מגילות רבות נכתבו בשנים האחרונות על בלוגריות ואינסטגרמריות שמקדישות את החופשה שלהן לחיפוש קדחתני אחרי הפריים המושלם, גם במחיר אובדן הכיף וההתרשמות האותנטית והבלתי אמצעית מהסביבה החדשה, כזו שכל חופשה אמורה להביא איתה. התופעה בולטת במיוחד בג’מע אל פנע, הכיכר המרכזית בעיר מרקש, שאותן בנות ממש גידלו ורוממו מעל ומעבר לכל פרופורציה. האמת, אין לי הסבר למה מכל האתרים בתבל, דווקא השוק הספציפי הזה נבחר כדי להפוך לבועה תיירותית ריקה מתוכן. אז הגיע הזמן שמישהו יפוצץ את הבועה ויכריז שמדובר בשוק מטונף, מיוזע וקשה יום שאין בו ערך מוסף, אלא אם כן אתם מתכוונים לעבוד שעות ב-LightRoom ו-VSCO. השוק לא נראה כאילו נשלף מתוך ‘סיפורי אלף לילה ולילה’. אם כבר, מי שאומר את זה, חי ב’סיפורי אלף לילה ולילה’.
אני לא משלה את עצמי, ברור לי שתעשיית הבלוגינג כוללת לא מעט הגזמות, פלטורים ו-it girls שמודות בחדרי חדרים שהשכימו קום ב-5 בבוקר כדי לצלם בזווית מחמיאה שלא מייצגת את המציאות, אבל באתר הספציפי הזה יצאו מכל פרופורציה. זה לא פחות מסילוף של האמת. למה אני מתכוונת? העיפו מבט בתמונות של דנה זרמון שביקרה לאחרונה בשוק, לעומת התמונות של עבדתכם הנאמנה. ממש מצא את ההבדלים.
כפי שאתם מבינים, הג’יפה, הצפיפות, הרעש, הריחות הלא נעימים, החרדה הקיומית מפני שודדים והרצון העז לטבול בתוך בריכה של ג’ל אלכוהול – כולם מהווים חלק מהחוויה המפוקפקת. במקרה שלי זה היה גרוע שבעתיים, כי הייתי בטיול מאורגן, והמדריך החליט שנבלה 3 שעות של זמן חופשי בשוק, כפול שתי הזדמנויות שונות. בקושי רב מאד מצאנו בית קפה שלא נמצא בלב הסחלה.
אז מה במקום? מרוקו טומנת בחובה שפע מראות מדהימים, האסתטיקה הערבית מגיעה בגרסה הכי fine שלה, ולישראלים ממוצא מרוקאי מדובר בחוויה רגשית של ממש. בחייאת, אם אתם בסביבה, אל תקדישו לשוק יותר מחצי שעה.
ונציה, איטליה
שנת הביקור: 1999.
על הנייר מדובר בחוויה האיטלקית האולטימטיבית: אווירה רומנטית, תעלות, גונדולות, גונדוליירים חסונים שמשיטים אותן, סמטאות ציוריות, ככרות מפוצצות לעייפה ביונים, ובאופן כללי תחושה של פסיעה בתוך ציור מהרנסאנס. פי אלף יותר אז”ש. האמת, כבר ב-1999, כשהייתי בת 9, הבנתי את הבלוף. אפילו במישור הפרקטי, העיר פשוט לא מתאימה לקלוט את מיליוני התיירים השוקיסטים שצובאים אותה. התעלות תופסות חלק ניכר מהשטח של העיר (שגודלה כגודל של שכונה, אגב), מה שאומר שיש פחות מקום ללכת והצפיפות על המדרכות היא בלתי נסבלת. התעלות מזוהמות ודוחות ואפילו ראיתי בלייב איך צינור מהשירותים זורם לו באין מפריע. השיא? שטתי בגונדולה. זה היה בגדר nothing to write home about. בזמנו, כיאה לילדה בת 9, לא ממש הייתי מודעת לסוגיות של יוקר המחיה, אך מאז אני שומעת שוב ושוב כמה העיר יקרה וכמה שאין תמורה לאגרה. למשל, שייט בגונדולה עולה 200-300 יורו בכיף. מאז החוויה בעיר חלפו להן 20 שנה, ולא קשה לנחש שמאז המצב יצא משליטה, הצפיפות שוברת שיאים, ורק אשפיות אינסטגרם מסוגלות להוציא ממנה פריים עם זכר של אותנטיות.
https://www.instagram.com/p/ByhgAYrB29f/
אז מה במקום? אם בצפון איטליה עסקינן, מילאנו לא תאכזב אתכם.
מוזיאוני מאדאם טוסו באשר הם
שנת הביקור: 2010 בלונדון, 2015 באמסטרדם.
אתם לא בטיול בר מצווה? הייתם בחו”ל יותר מפעמיים במהלך חייכם? אתם לא תיירים סינים עם מקל סלפי? ברכותיי. אין לכם מה לחפש במוזיאוני מאדאם טוסו. יש משהו מביך בצילום עם בובת שעווה של טראמפ או ביונסה. זו החוויה התיירותית במירעה – סינתטית, לא מקומית בעליל ומלאה בהתלהבות על פארש. וגם אם הצטלמתם עם בובה של מסי, מה זה נתן לכם? מה אתם רוצים – שקל או במבה? אין שום סיפוק. אתם יוצאים כלעומת שבאתם, רק עם כמה עשרות יורו פחות בארנק.
אז מה במקום? ליטרלי כל דבר אחר.
Hollywood Walk of Fame, לוס אנג’לס
שנת הביקור: 2005.
באופן כללי, לוס אנג’לס היא לא יעד תיירותי פר אקסלנס, והיא יכולה רק לקנא בניו יורק, עם היצע בלתי נתפס לתיירים מתחילים וגם למיטיבי לכת. מגורים ב-LA נשמעים כמו כיף לא נורמלי, אבל תיירים שבאים לעיר לכמה ימים ומחפשים ריגושים מידיים עם שם שמוכר בכל בית צפויים להתאכזב. האטרקציות התיירותיות במובן הקלאסי של המילה הן קיטש מוגזם וסינתטי שלא שווה את הזמן. במקרה של ה-Hollywood Sign, לפחות אף אחד לא טועה לחשוב שמדובר ביותר מעצירה לשתי דקות ושתי תמונות. במקרה של השדרה, לעומת זאת, רואים בה אטרקציה תיירותית לכל דבר, וחבל שכך. תרבות הפופ עפה על ה-Walk of Fame, עם רפרנסים תרבותיים מפה ועד הודעה חדשה, אך בפועל מדובר באזור מטונף, מפוצץ תיירים שלא מבינים מהחיים שלהם ומתלהבים מהשמות על המדרכה, הומלסים ואנשים מסכנים שהגיעו לעיר במטרה להיות כוכבים ומוצאים את עצמם על השדרה, בתחפושת של איירון מן, מרוויחים כמה סנטים מצילומים עם תיירים. החוויה? ממש לא גלאם ברחובות. יותר כמו החלום ושברו. אי אפשר שלא לצאת מהסיור בדאון. הכי Boulevard of Broken Dreams.
אז מה במקום? אתם מוזמנים לחלוף על פני השדרה בעודכם נוסעים ברכב, לצחקק לעצמכם על התיירים הסינים שמצטלמים עם הכוכב של אופרה ווינפרי ולהמשיך לווניס ביץ’, סנטה מוניקה או מוזיאון גטי. אגב, אם בחוף המערבי עסקינן, אפשר לקחת את הטיול למקום אחר לחלוטין, קצת יותר פרשי: שמעתי רק דברים טובים על סיאטל ופורטלנד.
משמר המלכה, לונדון
שנת הביקור: 2010, 2016.
כואב לי להשחיר את העיר החביבה עליי בתבל, אבל היי! זה לגמרי מוצדק. קבלו את התוספת הטרייה לקטגוריית “אתם לא בטיול בר מצווה? שומר נפשו ירחק”. משמר המלכה על מדיו המוגזמים, הטקסים, התנועות הרובוטיות, ומעל הכל, הנוהג הפתטי להציק לשומרים ולהוציא מהם תגובה בכוח, הפכו לקלישאה של הקלישאה. אף תייר שמכבד את עצמו וראה מדינה או שתיים בחייו לא צריך להיראות בקרבת שומר ממשמר המלכה. זה לא מלהיב, זה בעיקר basic, ואצלי זה רק חידד את חוסר ההצלחה שלי לקבל את החוויה הלונדונית האותנטית לטובת קלישאה תיירותית. עשו טובה, התרחקו. פדיחה שתיתקלו במישהו מהארץ ותצטרכו לספק הסברים.
אז מה במקום? לחפש חנויות מזכרות ולקנות ממוריביליה מהחתונה של מייגן והארי. סתם. כל דבר אחר בעיר. לגמרי כל דבר.
החלונות האדומים, אמסטרדם, הולנד
שנת הביקור: 2015.
אמסטרדם היא עיר מלאה באדג’ ואטיטיוד, ובאותה נשימה היא שומרת על אווירה מאד Hygge עם נינוחות צפון-אירופית שלעולם לא נצליח לשחזר במזרח התיכון. מה שהופך אותה לכזאת היא העובדה שהיא לא מנסה יותר מדיי. היא מרחפת בכמה רמות מגניבות מעלינו.
ואז מגיעים לרובע החלונות האדומים וכל המגניבות נעלמת כלא הייתה.
ההרגשה הכללית ברובע (כלומר בלוק וחצי. אין לי מושג מנין השם רובע) היא שנקלעתם למקום בו אתם לא רצויים. יש מיליון שוטרים, אסור לצלם, אם בכל זאת הצלחתם לתקתק תמונה כשהשוטרים לא מסתכלים, מה שיצא לא ראוי למאכל אדם ובטח שלא לרשתות החברתיות, ובעצם אין מה לראות מלבד המוני תיירים, אז בכל מקרה אין מה לצלם. כאשר מוסיפים למשוואה את מה שאני חושבת על תעשיית הזנות ועל הניסיון העיקש והצורם של אמסטרדם הליברלית לעשות בה לגליזציה, מקבלים חוויה שפשוט לא נעים לעבור.
אז מה במקום? לכו לאיבוד בין התעלות, שכרו אופניים, חפשו צ’יפס מקומי.
חופי סיני, מצרים
שנת הביקור: 2004.
אזהרה – דיבורי כפירה לפניכם.
בדיוק כמו בטיול לירדן, השתוקקתי לדעת מה קורה מעבר לגבול. כל כך קרוב וכל כך רחוק בעת ובעונה אחת. בחופש הגדול ההוא הסתפקנו בטיול לאילת, ואני לא יכולתי לקבל את זה שלא תהיה לי חתימה על הדרכון, אז הכרחתי את ההורים שלי להצטייד בדרכון ולעבור את הגבול, אפילו לשעתיים. נגעת-נסעת.
זה היה בזבוז זמן קולוסלי. עמדנו במסוף, שילמנו אגרת מעבר במחיר מופרז, החלפנו לכסף מצרי שיספיק לנו לשעתיים ונסענו במונית (כלומר, רכב מימי יציאת מצרים) לעבר אי האלמוגים, האטרקציה היחידה שמצאתי באינטרנט בקרבת טאבה. מן הסתם צלילות היו מחוץ לתחום, וברגעים הבודדים בהם היינו בחוף הספיקו לגשת אלינו בדואים ולדרוש תשלום (מופרז, כמובן). כנראה אין דבר כזה חוף ציבורי במצרים. מה לעשות, האינטרנט ב-2004 עוד היה מוגבל ולא ממש נתן לי אינדיקציה למה שקורה בפועל במחוז חפצי, ולא ציפיתי לזה. כך החלטנו לסוב על עקבותינו ולחזור לאילת.
החופים בטאבה לא נראים שונה מאלו באילת. הנוף הוא אותו נוף. בניגוד לאילת שמביאה איתה שמחת חיים ישראלית למהדרין, כאן יש שקט. לא שקט טוב אם כי שקט מחריש אוזניים של אנשים מרושלים ועצלנים שלא השכילו להפוך למפעל תיירותי משגשג למרות הנתונים הטבעיים. מעבר לזה – בדיוק כמו רובע החלונות האדומים, הרגשתי כאילו נקלעתי לסיטואציה, אני לא רצויה ומוטב לי לעשות אחורה פנה. אזהרות המסע שנשמעות בתקשורת לפני כל חג רק מחדדות את מה שידעתי בטיול הראשון שתכננתי בעצמי בחו”ל, בגיל 14 – לא כדאי להיות פה, הבאזז לא מוצדק, ומלבד סיפוק יצר הסקרנות, בזבזתי את זמני לריק.
אז מה במקום? אני הולכת להגיד משהו שיזכה אותי במטח עגבניות: אנחנו ישראלים. יש לנו את הים התיכון, בדמות רצועת חוף מכובדת ביותר עם חול זהוב ורך ומים חמים מספיק לרחצה בקיץ, ומלבדה יש לנו את הכנרת, ים המלח והים האדום, אשר כולם מוכנים ומזומנים במשך חודשים ארוכים. לא משנה היכן אנחנו גרים, חוף הים הקרוב זמין להפליא ומחכה רק לנו. אין צורך לחצות את הגלובוס בחיפושים אחרי חוף הגון, ובטח ובטח לא להגיע לארץ שופעת סיכונים ותאים של דאע”ש. נופי מדבר בראשיתיים שמתמזגים לתוך ים כחול יש לנו גם בחוף של מוש, רק עם קצת פחות סיכון.
המערה הכחולה, קאפרי, איטליה
שנת הביקור: 1999.
הפעם, לשם שינוי, לא מדובר באטרקציה תיירותית אייקונית אלא מקרה פרטני שלי. זהו אחד החסרונות העיקריים בטיולים מאורגנים – אתם מוצאים את עצמכם קהל שבוי באטרקציות שלא מדברות אליכם. במקרה הזה לא היה מדובר בעשר דקות של גלגולי עיניים וגמרנו, אלא ביום שלם של עוגמת נפש.
למי שלא מכיר, מדובר בצוק ובתוכו מערה קטנה בגובה מטר מעל מפלס הים, אשר הגלים פילסו במשך אלפי שנים. האטרקציה המרכזית היא השתקפות גלי הים בכחול-טורקיז על קירות המערה. הדרך אליה עוברת בשיט בסירת עץ עלובה למראה ממזח מאולתר, הורדת הראש, תפילות לבורא עולם, שהות של דקה וחצי ותפילת הגומל בסוף. כל זה בהנחה שכלום לא משתבש בדרך. במקרה שלי השתבש גם השתבש.
עם הירידה לסירת העץ, כאשר נעמדתי במדרגה שמפרידה בין המזח לסירה, בא גל גדול והרטיב לי את הנעליים. כיאה לניינטיז, היו לי dad shoes מגושמות, וכבר באותה שנייה היה ברור לי – מאותו הרגע, שהיה מוקדם בבוקר, עד שעות הלילה, נידונתי לנעליים רטובות. התחלתי לבכות ולא הפסקתי לבכות עד אמצע היום. גם ללא החוויה העגומה, היה ברור לי שלא מדובר באטרקציה מלהיבה במיוחד. חוקי הפיזיקה גורמים לצבע כחול על הקירות וזה לא כזה וואו. מי שסגר את הפינה היה המדריך של הטיול המאורגן, שעם היציאה הכריז בדיוק במילים האלה: “המערה הכחולה היא חרטא ברטא לעומת המקום הבא שנראה”. אז חרטא ברטא על הפרצוף שלו, ועשו טובה – סמכו על אינסטגרמריות שאומרות שהמקום יפה וותרו על הצורך לדגום אותו באופן אישי.
אז מה במקום? ראש הנקרה.
מתה על ההומוריסטיות שלך ! אחלה כתבה (:
שמחה שאהבת 🙂
כתבה מצוינת! מסכימה לגבי חלק מהמקומות שגם הייתי בהם, במיוחד על ונציה. בכללי אני פחות חובבת “אטרקציות” בחו”ל, הרבה יותר כיף לשוטט ברחובות ולהרגיש את האוירה המקומית ולמצוא פינות חמודות ומבנים יפים, אפילו מבחוץ.
שיטוט נינוח הוא חלק בלתי נפרד מכל טיול, אבל האטרקציות הן מעין עוגנים בדרך – בתקווה שהן שוות את הזמן, הכסף והמאמץ.
כרגיל משעשעת אותי : ) תודה על כתבה מצוינת
העונג כולו שלי 🙂
הרסת מצחוק!!!! אחלה פוסט 🙂
🤪😎
🙂
נקודת מבט אישית, היא הדרך להעביר דברים, אהבתי את הפוסט.
למרות שלא עם הכל הסכמתי, אבל כיף גדול להסתכל מנקודת מבט אחרת 🙂
שמחה לשמוע!
אוהבת
😎
תודה על הכנות ועל הטיפים!
My pleasure!
סוף סוף מישהי שאומרת את האמת בפרצוף!
שמחה שאת מסכימה איתי!
אדיר!!! וכל כך נכון! פוסט מעולה
כיף לשמוע!
פוסט משובח ביותר, אוהבת את ההומור שלך, ומסכימה עם כל התובנות שלך.
מוסיפה את היער השחור – אחד המקומות הדוחים שיש, הכי מסחרי עודף תיירותי, כשמסביב יש יקום שונה לחלוטין והרבה הרבה יותר איכותי.
כן ירבו פוסטים כאלה.
היער השחור? וואלה! האמת שלא ידעתי, אבל זה לגמרי הגיוני.
אני מסכימה איתך לגבי חלק גדול מהדברים, לפעמים עושים סיפור ממשהו שהוא די סתמי. אז אין שום סיבה להידחק בין ההמונים כדי לצפות במשמר המלכה אבל כנראה שימשיכו לעשות את זה… אבל סיני???????? סיני זה חלום
לא יודעת, פשוט לא מצא חן בעיניי. ברור לי שאני בדעת מיעוט.
הפוסט הכי אמיתי שקראתי! כלכך אוהבת את ההומור שלך ומודה שאני כבר שנים חולמת על ונציה ושכנעת אותי להשקיע את זמני וכספי במקום יותר מזמין.
אולי אם תסעי לוונציה הרחק מעונת התיירות תגלי שהמצב לא נורא כל כך. בכל מקרה, אני מצאתי שהעיר היא גימיק אחד גדול, ואין לי ספק שהמצב הסלים בטירוף ב-20 השנים שעברו מאז.
נהניתי מאוד לקרוא. כל כך נכון ומלא הומור
איזה כיף לשמוע!