4 מחשבות על 'רוקטמן'

אמל"ק: נוצץ, מוחצן, מוזגם וכולל שירים שימשיכו להתנגן לכם בראש עוד שעות.

הפיל שבחדר

בהוליווד, בחירת המועד ליציאת סרט לאקרנים היא מלאכת מחשבת של ממש. לסרט יש וייב של חורף או קיץ? יש סרט דומה שפונה לאותה נישה שיוצא באותם שבועות? אלו שאלות שהאולפנים שואלים את עצמם לפני הבחירה במועד, ומרגע שהוא משובץ על לוח השנה, אין יוצא ואין בא. אירתע מזלו של 'רוקטמן' והוא שובץ חצי שנה בלבד לאחר 'רפסודיה בוהמית', ומכאן קצרה הדרך להשוואות. 'רפסודיה בוהמית' היה הפיל שבחדר בעת הצפייה ב'רוקטמן'. בעיניי מוזר שלא דאגו לכך שיהיה הבדל של שנה לפחות בין הסרטים. ראו זה פלא – שני הסרטים עוסקים במוזיקאי גיי שהתחיל את הקריירה שלו בבריטניה, הגיע לשיאו בסבנטיז ובאייטיז, סבל מבעיות התמכרות ובדרך המנהל האישי שלו, שאיתו הוא ניהל מערכת יחסים, עשק אותו ומירר את חייו. אני צריכה להרחיב במילים?

שני הסרטים כללו מימד של "מטעם". כלומר, שניהם לא היו יצירות אובייקטיביות, כאשר במקרה של 'רפסודיה בוהמית', שני חבריו של פרדי מרקיורי המנוח, בריאן מיי ורוג'ר טיילור, היו מעורבים במידה רבה בבחירות האמנותיות ובנרטיב, ואילו במקרה של 'רוקטמן', אלטון ג'ון בעצמו היה מעורב, ביחד עם בעלו. כאן נפתח פער בין שני הסרטים, לטובתו של 'רוקטמן'. במקרה של 'רפסודיה בוהמית' נאמר כבר הכל – מבחינה עלילתית, הוא היה חלבי להפליא, ובמקום להראות לנו אורגיות גאות ומסיבות חשק חסרות מעצורים, הנושא הלהט"בי פשוט הוצג בווליום מינימלי. הקהילה כעסה על העובדה הזאת, ובצדק. עם כל הכבוד, במקום לחגוג גיבור תרבות שהיה גיי אייקון, לקהל של 2018 הגיע יותר מנשיקות על השפתיים וזהו זה.

ב'רוקטמן' המצב שונה לחלוטין, וטוב שכך. הלהט"ביות הבלתי מתנצלת נוכחת ללא ספק, ואף זכינו לסצנת סקס גאה, סצנת הסנפות קוקאין, ניסיון התאבדות ומה לא. הארדקור. אותנטי. מלוכלך. מדמם. זה מה שהקהל רוצה. זה לא שסצנת הסקס הייתה הדבר הכי גרפי שראיתי בכל ימי חיי. אבל היי, היא הייתה שם, וזה מה שאנחנו צריכים לראות על המסך. נורמליזציה. לא לתת את הרושם המוטעה ש'רפסודיה בוהמית' העביר "זה קרה, אבל בחדרי חדרים". ככה עושים את זה.

מגלומניה

יש משהו מאד שאפתני ביצירת סרט או סדרה על אדם מפורסם בעודו בחיים, תשאלו את כל מי שהתמכר ל'הכתר'. כאשר אותו האדם הוא גם על תקן המפיק בפועל של הסרט על חייו? קראו לדורון מדלי ותגידו לו שמצאתי אגו יותר גדול מזה שלו. פעם הייתי חשה אי נוחות כלפי מעשה כזה מוגזם. אבל וואלה? אני הכי מרימה לאלטון ג'ון. מה ששלו שלו. חששתי שהתוצאה תהיה בגדר סרט תעמולה סובייטי. ממש לא. הסרט מציג אותו בקלקלתו, מתמכר לסמים ולאלכוהול, נמצא באגו טריפ, סומך על האנשים הלא נכונים ובסוף נכנס לריהאב, שם הוא עובר תהליך ומבין את טעויות העבר שלו. אולי יש פה עוד משהו מעבר למגלומניה. פשוט סיפור ששווה לספר. אגב, כל עוד הוא לא הגיע לרמת המגלומניה של אמינם ב'8 מייל', שגם כיכב בתפקיד הראשי בנוסף לכל – הכל טוב.

תחייתו של ז'אנר הביופיק המוזיקלי

לאחר ההצלחה של 'רפסודיה בוהמית', שהכניס 900 מיליון דולר בקופות ברחבי העולם, ו'רוקטמן' שבא אחריו, כולי תקווה שנראה עוד סרטים ביוגרפיים על מוזיקאים גדולים. מ-Walk The Line על חייו של ג'וני קאש ועד The Doors על חייו של ג'ים מוריסון, ביופיק מוזיקלי הוא אחלה ז'אנר שמצליח לדבר אליי, גם כשאני לא מכירה בעל פה כל מילה בכל שיר של האמן. להיפך. אני לומדת דברים חדשים. יש כל כך הרבה סיפורים ששווה לספר. הייתי שמחה לצפות בביופיק על דיוויד בואי, למשל. גיגול קצר מעלה שיש דיבור על סרט כזה, אבל שום דבר ספציפי, והנושא עדיין בדיונים ארוכים ומשמימים. יותר מזה – הייתי שמחה לביופיק על מייקל ג'קסון, אבל יש לי תחושה שזה לא יקרה בעשורים הקרובים, כי יש בינינו אנשים שעדיין מכחישים את העובדה שהוא היה פדופיל. יש כל כך הרבה סיפורים לספר!

יש מיוזיקלס ויש מיוזיקלס

אם היה צדק בעולם, הוליווד הייתה פחות סרטי קומיקס ויותר מיוזיקלס. בכל פעם שיוצא מיוזיקל חדש שזוכה לבאזז, אני תוהה לעצמי "למה מלכתחילה הז'אנר דעך מאז תור הזהב של הוליווד?". מה שכן, אפשר להגיד בגדול שיש שני סוגים של מיוזיקלס – הסוג בו השירים משתלבים באופן אורגני בעלילה, כמו בחיים האמיתיים, ומתנגנים רק במסגרת הופעה של הדמויות על הבמה, הקלטות וכו', כמו 'כוכב נולד' או 'רפסודיה בוהמית' (פעם אחרונה שאני מזכירה אותו בפוסט זה, נשבעת!), והסוג בו הדמויות פורצות בשירה בספונטניות, מבצעים נאמבר מוזיקלי לתפארת כאילו זה הדבר הכי טבעי שיש, והעולם ממשיך בשלו. יש כאלה שקשה להם עם הסוג השני. אני לא ביניהם. עדיין – משום מה הייתי משוכנעת ש'רוקטמן' שייך לסוג הראשון, ורק תוך כדי צפייה קלטתי שדווקא לא. יש פה מימד פנטסטי. זאת הסיבה ש-IMDb מגדיר את הסרט כפנטזיה מוזיקלית.

השורה התחתונה: נהניתי. שמחתי להכיר את טארון אגרטון, הכוכב הראשי. עברו 24 שעות והשירים עדיין מתנגנים לי בראש.

2 תגובות הוסף תגובה

  1. תמר הגיב:

    רוקטמן הוא סרט נפלא בעיני. לא מפסיקה לשיר והשחקן ההורס הזה שיכנע אותי שהוא אלטון ג'ון מה שלא קרה בכלל ברפסודיה בוהמית. אם היו מבקשים ממני המלצה הייתי בוחרת ברוקטמן למרות שפרדי מרקיורי הוא אחד ויחיד!

השאר תגובה