A Whole New World: על 'אלאדין' החדש

אמל"ק: זה בדיוק הסרט שישכיח לכם את המחדל של הפרק האחרון של 'משחקי הכס' ויגרום לכם לצאת מהאולם הממוזג עם חיוך.

בכל פעם שיוצא סרט לייב-אקשן חדש, יפי הנפש חשים צורך עז להזכירם לנו שהם קיימים ולהגיד "בלה בלה בלה, דיסני תאגיד ענק, קפיטליזם, אני רואה רק הצגות פרינג' בתיאטרון של ילדי פליטים בשכונת לוינסקי". עם כל הכבוד, אני ממש לא שם. אני מרימה לדיסני על העובדה שיש באמתחתם שפע סיפורים על-זמניים, שאחת לדור הם פשוט אורזים מחדש כיאה לרוח התקופה. מה רע? מי שלא טוב לו, מוזמן לוותר על התענוג ולא לקנות כרטיס.

אם בלייב-אקשן בעקבות סרטי דיסני מצוירים עסקינן, בעת האחרונה היה לנו את העיבוד של 'אליס בארץ הפלאות' (2010), 'סינדרלה' (2015) שזכור לטוב כי היי, לילי ג'יימס וריצ'רד מאדן על מסך אחד, ובהמשך היה לנו את 'היפה והחיה' (2017) עם אמה ווטסון בתפקיד הראשי. בחודשים הקרובים צפויים לצאת עיבודים לסרט המצויר החביב עליי בכל הזמנים, 'מלך האריות', וגם ל'מולאן', שנמצא בטופ 5. אחד ההבדלים המשמעותיים בין הגרסה המצוירת לגרסת הלייב-אקשן הוא עיצוב הגיבורה הנשית, כאשר בין היצירה המקורית ליצירה העכשווית מפרידים כמה עשורים טובים. ב'סינדרלה' זה נעשה באופן אלגנטי ושובה לב, בדיוק במידה הנכונה. ב'יפה והחיה' בהחלט ניכר שניסו לגרום לדמות הגיבורה הנשית להיות יותר חזקה ולפמפם לנו שוב ושוב "היא אוהבת לקרוא", אבל אין מה לעשות עם חומרי הגלם – אישה שמתאהבת בחוטף שלה, וכלום לא ישכנע אותי אחרת. כמה בלתי אמין זה היה? עד היום אני פשוט לא מבינה למה אמה ווטסון, שמנסה להפוך להוגת דעות פמיניסטית בעיני עצמה, הסכימה לתפקיד הזה. במקרה של 'אליס בארץ הפלאות' זה היה בגדר WTF – אליס קיבלה חרב ביד ונלחמה בדרקון. אין סליחה ואין מחילה. בכל אופן, גם אם הביצוע לעתים לוקה בחסר, הכוונה טובה. מבחינתי, מגמת סרטי הלייב-אקשן יכולה להמשיך עד אין סוף. בעצם, כמעט. ממש אין טעם בעיבוד לייב-אקשן ל'יפיפייה הנרדמת'. גם אלוהים לא יעזור לו להפוך לסרט פמיניסטי.

באשר ל'אלאדין', כמו רוב בנות הדור שלי, ילידות תחילת שנות ה-90, גם אני נחשפתי לסרטי דיסני בקלטות וידאו, רצוי מהזן שמתחיל בפרסומות של 'שוקי והפצפונים' וממשיך בדיבוב שפשוט מיתרגם רע לעברית. בעוד שהקלטות של 'היפיפייה והיחפן', 'במבי', 'השועל והכלבלב' ו'מלך האריות' זכו למקום של כבוד במכשיר הווידאו בסלון, אני די בטוחה שלא הייתה לי קלטת של 'אלאדין'. אני זוכרת במעומעם שראיתי את הסרט אצל חברה, אני מאמינה שזה היה סביב 1995-1996, והוא לא השאיר בי רושם מיוחד, בטח שלא כזה שיגרום לי לבקש מההורים שלי שיקנו לי את הקלטת. לפני שנה-שנתיים החלטתי לתקן עוול היסטורי וראיתי את 'אלאדין' (ביחד עם 'היפה והחיה' ו'פוקהונטס'). התאכזבתי. הדמות של יסמין עלתה לי על הסעיף. היא הייתה נסיכת דיסני בלבוש הכי חושפני שראיתי, התפקיד שלה היה להיות יפה ושתוקה, ובאופן כללי המסר היה "לפחות תגידו תודה שאנחנו מראים מישהי שהיא לא לבנה. לצפות ממנה שתהיה אקטיבית ומעצימה? גדול עלינו באלף מידות". הסרט המקורי יצא ב-1992. זה לא ימי קדם, לא עידן הדינוזאורים. יכולנו לצפות ליותר מבחינת הגיבורה הנשית. הרבה יותר. אגב, אומרים על הסרט המקורי שרובין וויליאמס הוא בגדר הדבר הכי טוב בו. קודם כל, הרשו לי לצנן את ההתלהבות. כולה דיבוב. בואו. שנית, רוב הפאנצ'ים שלו עברו לי מעל הראש. אולי כי מדובר בפאנצ'ים שעבר זמנם (חיקויים של ג'ק ניקולסון וארנולד שוורצנגר. גיחי גיחי), אולי כי הם אמריקאים בהגזמה, אולי פשוט כי ב-1992 הייתי צעירה מדיי כדי להיות מעורבת בתרבות הפופ. בקיצור, השורה התחתונה – אין לי סנטימנטים מיוחדים ליצירת המקור.

אז ללא סנטימנטים, הגעתי עם ראש פתוח למדי. מה אגיד? הצפייה בסרט הייתה פשוט פאן, כמו לעלות על מתקן בדיסנילנד. אחרי טראומת הפרק האחרון של 'משחקי הכס' זה בדיוק מה שהייתי צריכה לראות לנגד עיניי – מוצר הוליוודי קלאסי ותפור היטב עם טובים ורעים, שנגמר בהאפי אנד.

אז בראש ובראשונה, דיסני תיקנו את הבעיה הכי גדולה שלי מהסרט המקורי, הדמות החלשה של יסמין. היא כבר לא בלבוש מינימליסטי, ופתאום היא חזקה, מעצימה ואסרטיבית. הגועל שחשתי כילדה קטנה מהשורה האלמותית "אוי ג'פאר! הזקן שלך כל כך…פתלתל!" נעלם כלא היה. את מקומו מחליפה גרסת המזרח התיכון ל-Let It Go.

בעיה שדווקא לא נפתרה מהסרט המקורי היא המיש-מש של התרבות הערבית. אנחנו, שיושבים במזרח התיכון, יודעים שמגיע לנו יותר. לעזאזל, תסתכלו על התלבושות! הן הרבה יותר הודיות מאשר מזרח תיכוניות. בטח הנחת העבודה הייתה שהקהל האמריקאי לא אמור להבדיל בין קבוצה אתנית אחת לאחרת. בכל זאת. כל הבלתי אמריקאים הם אותו דבר. מה, לא?

עם זאת, הרשו לי להרים לדיסני – כמעט 130 דקות, ואפס דמויות לבנות על המסך. זה חתיכת הימור מבחינתם. עזבו אפס דמויות לבנות – למעט וויל סמית' כולם אלמוניים. תקציב של 180 מיליון דולר על קאסט כמעט אלמוני זה נועז ומגניב.

עכשיו, ברשותכם, בואו נדבר על וויל סמית'. ניסיתי להיזכר מתי לעזאזל הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו על המסך. לא הצלחתי. האמת, כמו שקורה לי עם כל שחקן שהתפלפ לו והפך לסיינטולוג, פיתחתי אנטי אליו. אני לא יכולה להזדהות עם שחקן שהוא מג'נון מספיק כדי להיות חבר בכת, נקודה, סוף פסוק. אני מאמינה שחלק גדול מהעבודה של שחקן על המסך היא לגרום לצופים לעורר הזדהות. הסרט כמעט השכיח לי את העובדה הזאת. כיף איתו. יש לו כריזמה. נכון, הוא קיבל יד חופשית ונתן אינטרפרטציה אחרת מהמקור לתפקיד הג'יני, ועדיין, רוב הביקורות אומרות שהוא לא משתווה לרובין וויליאמס. אני, לעומ זאת, בדעת מיעוט, פשוט כי לא אהבתי את הגרסה המקורית. הבונוס? הוא גם שר. מתי הייתה הפעם האחרונה שהוא שר במסגרת אחד התפקידים שלו? אני ממש לא זוכרת, ואין ספק שטוב להיזכר בתקופה בה הוא היה הדבר הכי מגניב בהוליווד.

בקיצור: נהניתי. זה סרט שלא מתנצל על היותו מוצר הוליוודי, בלי יומרות, ומעבר לכל – אני שמחה שדיסני הוכיחו שהם מסוגלים ללמוד מטעויות ולתקן.

תגובה אחת הוסף תגובה

השאר תגובה