אמל”ק: ספוילרים של הלייף מצפים לכם ממש בעוד כמה שורות. לא צפיתם? עשו לעצמכם טובה ואל תמשיכו לקרוא.
אז שמונה שנים הגיעו אל קצן היום. הפרק הזה היה כל מה שרציתי ושום דבר ממה שרציתי, המוח שלי מתרוצץ אנה ואנה, אני עדיין לא מעכלת, אבל ברגע בו אני סוף סוף אעכל, יהיה לי טעם חמוץ בפה.
אני אתחיל דווקא מהטוב. בשבועות האחרונים, פיד הפייסבוק שלי היה מלא בדיונים בקהילות השונות של ‘משחקי הכס’, ורובם הביעו רצון עז לראות את אריה מחסלת את דנאריס, כביכול העיניים הירוקות מהנבואה של מליסנדרה. אני בשלי – רציתי לראות את ג’ון סנואו הורג את אהובתו/מלכתו/דודתו במו ידיו, ובזאת מציל את האנושות מרודנית שהתפלפה. יותר פואטי. בתום סצנה מופתית עם טיריון, גנב ההצגות הרשמי של כל סצנה, ג’ון משלים את ה-180 מעלות ממי ש-bent the knee ל-queenslayer. לא ראיתי שום תסריט הגיוני בו דנאריס מסיימת את הפרק כשהיא חיה ובועטת, וכך היה. קיבלתי את מבוקשי, אכן צדקתי, ומגיעה לי נקודה. אני מבסוטה על הבחירה העלילתית הזאת של D & D. היא הייתה ספקטרום שלם של רגשות, בדיוק כמו בימים עברו – פוצעת את הצופה, גורמת לו לדמם, להתאבל ולחוש אובדן של ממש, ובאותה נשימה להגיד “תנו לי עוד מהשיט הזה”.
סצנת המוות של דנאריס הייתה שווה המתנה דרוכה של כמעט שנתיים. היה בה את כל מה שתיארתי לעצמי, ועדיין מצאתי את עצמי שומטת את הלסת, באופן הכי מילולי שיש, בכל פעם מחדש. הסצנה הזאת תמשיך ללוות אותי, פשוט כי היו בה את כל החומרים שיכניסו אותה לדברי הימים של הטלוויזיה. השיחה האחרונה בין דנאריס וג’ון, הרגע בו הם מתנשקים, הסאונד של סכין ננעצת בבשר, והשנייה שנראתה כמו נצח, מהרגע בו שמעתי את הסאונד ועד שהבנתי מי דקר את מי. באמת שבשנייה הזאת חשבתי שדנאריס דקרה את ג’ון. עוד לא התגברתי על ההלם ממותה של דנאריס, והסצנה שועטת לה הלאה בפול גז עם דרוגון. הרגע בו הוא מנסה להעיר את אמא שלו עם האף שברה לי את הלב והזכירה לי את הסצנה הבלתי נשכחת מ’מלך האריות’.
הטירוף של דרוגון היה מכמיר לב ועוצמתי. הרגע בו הוא שורף את כס הברזל, הסמל הבלתי מעורער של הסדרה, היה החומר ממנו עשויות אגדות. הלב שלי היה על 200 מרוב חרדה (ורצון זדוני) שהוא ישרוף את ג’ון. אבל הוא לא שרף. זה היה הרגע האחרון בסדרה בה העובדה שג’ון הוא חצי טרגריאן הייתה רלוונטית. זהו זה. כאן נגמר קו העלילה שהוא הסוד הכי שמור בשבע הממלכות, זה שלקח לנו שש עונות לגלות. דרוגון אוחז בטלפיו באמו המתה וממריא איתה. לאן? איש לא יודע. אז אחרי שקיבלתי את כל מה שרציתי ויותר, הפרק מתחיל להידרדר בצניחה חופשית.
אם בספקולציות עסקינן, בטרם שידור הפרק, מוחי הקט המשיך ללכת הלאה, וחשב שהנה, אחרי שג’ון הציל את האנושות, עכשיו המלוכה מחכה רק לו, גם אם מדובר בכיסא רגיל מ’איקאה’. סוף כזה מכיל שיווי משקל מדויק של שברון לב וסיפוק. כמה טעיתי. ג’ון נתפס ע”י הבלתי טמאים (איף! שיתפרקו ויקבלו פנסיה תקציבית והטבות של ‘חבר’, מה הלו”ז?), ובינתיים מתייבש לו במעצר. דקות ארוכות חיכיתי שיבוא הטוויסט והוא יצליח לגייס את צבאות הצפון והפראיים שנשארו בחיים ועדיין נאמנים לו, דקות ארוכות ציפיתי לשווא, עד שהבנתי שחלון ההזדמנויות הזה נסגר. טיריון מסביר לו “לא יכולנו לשחרר אותך כי אז הבלתי טמאים היו מכריזים מלחמה, לא יכולנו להוציא אותך להורג כי אז הצפון היה מתחיל מלחמה, אז פשוט החלטנו להתפשר ולהחזיר אותך למקום אליו אתה שייך – משמר הלילה”. לא, לא ושוב לא! הפתרון הזה נשען על כרעי תרנגולת. הבנאדם הוא גם סטארק וגם טרגריאן. הוא ניצח בקרב הממזרים, הנהיג את המתקפה על ה-White Walkers, שחרר את הממלכה מסרסיי, ואז מדנאריס, הוא שיר של אש וקרח בכבודו ובעצמו, וזה הסוף שלו? לחזור לטירת שחור? לא להחזיק אדמות, לא להתחתן, לא להביא ילדים, להיות בש”ג עד סוף חייו, כשעכשיו בכל מקרה הסכנה של מלך הלילה והמיניונס שלו חלפה? זה פשוט לא הוגן. מגיע לו יותר. זה פשוט מרתיח אותי. ראינו אותו עולה לגדולה לאורך שמונה עונות ועדיין שומר על ענווה, הגיע לו סוף טוב כמו זה של אריה וסאנסה. הדקות עברו וראיתי את החלום שלי מתרחק.
ואז מגיעה הסצנה שלשמה התכנסנו שוב ושוב במשך 70 ומשהו פרקים . חברי הדירקטוריון של שבע הממלכות מחליטים מי יישב על כס הברזל. אף אחד לא חלם להציע את ג’ון סנואו. כאן מגיע הטוויסט שלא הייתי משערת אי פעם – טיריון מציע את בראן, וסוחף אחריו את כולם (למעט סאנסה, שהתעקשה לשלוט בממלכה עצמאית וקיבלה). הנימוק? “מה מאחד את כולם? סטוריז”. כפרה, רק לפני כמה ימים העליתי סטורי “מר עכבר מ’ארתור’ יוצא מהארון” וזכיתי לחשיפה של 800 איש, הכי גבוהה שלי אי פעם. האם זה איחד מישהו? לא ולא.
אני כל כך לא שלמה עם הבחירה ב-Bran the Broken. מעבר לאפס כריזמה שלו. מעבר לעובדה שהוא מדבר כמו יודה מ-Star Wars. הוא פשוט קו עלילה שלא הבשיל, וזה מה שבעיקר מעצבן אותי. היכולת שלו להיכנס לראשם של חיות ובני אדם אחרים נזנחה לשלום. כך גם היכולת שלו לחזור בזמן. שלא לדבר על הקשר המוזר שלו עם מלך הלילה, שמעולם לא זכה לקלוז’ר מניח את הדעת. הכל חצי אפוי במקרה הטוב. אני מרגישה שזו הייתה הפתעה רק לשם ההפתעה.
ועדיין…כמעט השתכנעתי מהבחירה. הוא יהיה מלך טוב. הוא לא מחפש כוח, הוא לא רוצה את התפקיד בכלל, וזה סוד הקסם. פשוטי העם שלא ניצלו מאש הדרקונים זכו לסוף טוב. גם את העובדה שמעתה הדירקטוריון של שבע הממלכות יבחר את המלך היא לטובה. היי מדינת ישראל, את שומעת? איזונים ובלמים, מניעת כוח אבסולוטי משליט בודד. אם בווסטרוס זה אפשרי, אז כך גם אצלנו. אולי בזכות הוויראליות של להקת ‘שלווה’ גם הם החליטו לתת הזדמנות לבעלי מוגבלויות. זה ממש לא מובן מאליו בתרבות הפופ, לראות אדם משותק באופן כללי, לא כל שכן כשהוא מגיע למעמד כזה. מרענן בהחלט.
על הדרך ראינו את הדמויות המשניות האהובות, ברון, דאבוס, בריאן וסאם יושבים להם ב-Small Council ותכנית השיקום של שש הממלכות יצאה לדרך, לא לפני שבריאן דאגה קצת לסלף את ההיסטוריה, וכך גם סאם.
הרשו לי לסגור את הריקאפ בנימה חיובית: ההאפי אנד של אריה וסאנסה. קחו דקה וחשבו – כמה פעמים ראיתם האפי אנד של דמות נשית שלא קשור לאהבה, חתונה וילדים? אריה, אהובת לבי, זכתה להגשמה עצמית בדיוק כפי שרציתי, משוחררת לחלוטין, עולה על ספינה ומפליגה אל הלא נודע, בדרך להרפתקאות מסעירות. בדיוק כפי שמגיע לה. ההאפי אנד של סאנסה משמח אפילו יותר, כי היא תחילה את דרכה בסדרה בתור גירלי-גירל שרק רוצה להתחתן עם נסיך. הנה היא, מוכתרת למלכה של הצפון, אחרי שהוכיחה את עצמה בתור דיפלומטית מהמעלה הראשונה. אחרי שדנאריס איבדה את מעמדה כאייקון פמיניסטי כי היי, רצח עם, שתי האחיות סטארק זכו לסוף מעצים לתפארת.
ג’ון שלנו זכה ללטף את גוסט, אחרי שהפך למים מוצדק להפליא ולהתאחד עם חברו תורמונד (היי ג’ינג’י, שמעתי שהאישה הגדולה פנויה). בדיוק כמו בת דודתו אריה, גם הוא הולך אל הלא נודע, רק שבמקרה הזה מדובר בלא נודע קצת פחות כיפי. כואב לי על מה שעשו לג’ון. הכתוביות עולות ואני מבינה שהוא לעולם לא יזכה לתיקון. הוא בשר התותחים של הסדרה. קרבן. אחרי שהנהיג צבאות שלמים, הציל את האנושות ואפילו אחרי ששילם על כך בחייו, זה הקלוז’ר שלו. נכון, הוא רוכב לעבר הצפון האמיתי, היכן שהוא מרגיש בבית, אוהבים אותו מכבדים אותו, אבל רגע – יש סיכוי יותר מסביר שהוא על תקן עבריין נמלט. הרי דנו אותו לחומה והנה הוא, מסרב לשבועה של משמר הלילה. הסוף שלו ממש צורם לי. כך נגמרה לה הסדרה. כך חולפת תהילת עולם.
לפי מה הבנת שהוא ימות בלי יורשים?
זה היה קורה אם הוא היה נשאר במשמר הלילה אבל ג’ון בעצם הלך עם הפראים למעבר החומה הוא פשוט אדם חופשי כמו שהוא תמיד רצה להיות
אז הוא בעצם מסרב לקבל את העונש שמוטל עליו?
יהיו לזה השלכות.
מה דיפה בסוף של ג’ון שהוא סוף סוף זונח את החובה מאחור ועובר עם הפראים שהם האנשים שלו מעבר לחומה כי התפון האמיתי תמיד בליבו כמו שתורמונד אמר לו לפני שנפרדו….הרכיבה בראש הפראים מעידה שהוא המנהיג שלהם והם האנדים שהכי חייבים לו את חייהם ומעריכים אותו כמנהיג מלא חמלה….סוף מהמם לאדם שהיה כבול לשם שלו מתחילת הסדרה הוא אדם חופשי כמו שייגריט רצתה שיהיה
זו דרך יפה להסתכל על זה. האמת שעד שהעירו לי, בכלל לא פענחתי את זה ככה אלא באופן יותר straightforward. האמת שזה מנחם אותי שהוא זוכה לסוג של חופש, להיות במקום שהוא אוהב עם אנשים שהוא אוהב ואוהבים אותו בחזרה.
אילו השלכות?
מי כבר ירדוף אחריו??
אז מה הערך במתן גזר דין? מישהו צריך לאכוף.