אמל”ק: סוף סוף פרק מדמם במחוזותינו. או בעצם, פרק מדמם מדיי.
מאז הבוקר אני בפאקינג אופוריה. אחרי יותר מדיי זמן המתנה, סוף סוף קיבלתי את ליטרת הדם שציפיתי לה. אוהו, כמה דם קיבלתי! עם זאת, כדרכה של יצירה מעוררת מחשבה, אני מוצאת את עצמי משנה את דעתי ככל שהשעות עוברות ואני קוראת עוד ועוד ריקאפים ברשת.
אבל רגע, בואו נתחיל מההתחלה. דנאריס כנראה מאמינה בכל ליבה ב”בקב”ה נודר – מלשינים דוקר”. זו הסיבה שהיא הוציאה להורג את ואריס, דקות מספר מתחילת הפרק. אני מודה שאף פעם לא נקשרתי לדמות. איכשהו, תמיד ראיתי בו גרסה דהויה של ליטלפינגר. אוי, ליטלפינגר, געגועיי! דמות משובחת. ואריס היה ליטלפינגר שדהה בכביסה. טוב. אני מקווה שהוא התאחד עם הפין שלו בעולם הבא. Thank you, next.
הדות’ראקי והבלתי טמאים קמו לתחייה, לצבאה של דנאריס פתעל’ה-פתאום אין בעיה של חוסר כוח אדם אחרי הטבח ההמוני בקרב על ווינטרפל, אולי היא פשוט הצליחה לשכפל אותם ב-CGI. בתום קרב קצר היא מפילה את חומות קינגס לנדינג, משמידה את הצי של יורון ומנצחת בקרב על כס הברזל. זהו זה. כל האנשים בעולם האמיתי, שהמשיכו לקרוא לה חאליסי ולא עזרו המתנשאים שתיקנו אותם בלי הרף ב”אבל בכלל קוראים לה דנאריס” צדקו. הרי לנו מלכה חדשה. למען האמת, קצת התאכזבתי ברגע צלצול הפעמונים, אמרתי לעצמי “זהו זה? איפה הגוג ומגוג?”. ואז, איך אומר? be careful what you wish for.
הכניעה של צבא לאניסטר לא הזיז שערת בלונד-פלטינה משערותיה של דנאריס. אחרי התבוסה היא יצאה לרצח עם בסבבה שלה, כאילו אין אמנת ז’נבה בעולם. בהיתי במסך בתדהמה. אני רואה נכון? פספסתי משהו? לפני דקה אמרנו שצלצול הפעמונים מסמל כניעה. מה בכלל הרציונל של דנאריס, בינה לבינה, בטבח ההמוני שלה ובהפיכתה לפושעת מלחמה? היא מספרת לעצמה שאזרחי קינגס לנדינג התמימים עדיין נאמנים לסרסיי? חלושעס. התשובה הייתה ברורה. הספקולציות באינטרנט צדקו, ה-Mad Queen נולדת ממש לנגד עינינו. כי למה להימנע מהרג של חפים מפשע כשאפשר להרוג אותם?
בשעות הבוקר המוקדמות עוד הייתי בצד של D & D. יש משהו ריאליסטי ואפילו חתרני בעובדה שמראים לנו את דנאריס, שהאמנו בה כל כך במשך שבע עונות, דופקת 180 מעלות כאילו כלום. היא כבר לא הגואלת, משחררת העבדים, מנתצת השלשלאות וכן הלאה. הכוח השחית אותה, ביחד עם הבלבול, חוסר האונים בעזיבה/מוות של המעגל הקרוב שלה, החיסול כביכול של הצבא וכמובן הגנים מאבא שלה. אין סוף טוב פה. בעצם העברנו שמונה שנים בספקטרום שלם – סיפור עלייתה ונפילתה של דנאריס.
ואז זה הכה בי. סביר להניח שברגעים אלו ממש, D & D מספרים לעצמם סיפורים שהם יצרו להם מקבילת וולטר ווייט. שבדומה ל-Breaking Bad הם הצליחו לספר סיפור על אדם טוב בסך הכל, שהופך למכונת הרג משומנת, בצורה הגיונית ומדודה. חיים באילוז’. לעזאזל, ב-Breaking Bad היו שש עונות לעשות את זה. אפילו שמה של הסדרה מדבר על ההפיכה מטוב לרע. בפועל, מה שקרה לדנאריס מזכיר לי דמות אייקונית קצת אחרת – דארת’ ויידר. טרילוגיית הפריקוולים הקלוקלת של Star Wars מציגה את עלייתו ונפילתו של אנאקין סקייווקר, ורגע האמת, הרגע לתוכו מתנקזת ההפיכה שלו מג’דיי לסית’, כלל דילוג בלתי אלגנטי בעליל על כל רציונל סיפורי שהוא. הוא חלם חלום או משהו, שאם הוא יהפוך לרע, הוא יציל את אשתו ממוות בלידה או משהו. אנחנו, הקהל, היינו אמורים לקנות את זה. מבחינתי, על זה קמה ונפלה טרילוגיית הפריקוולים. על העובדה שהפנייה ל-dark side of the force הייתה מהירה מדיי וחסרת רציונל. אבל היי! לפחות דנאריס לא השמידה כוכב שלם אלא רק עיר. הידד.
הפעם זכינו מן ההפקר. מראות ההרס היו באור יום, והיו יפים ומושקעים. אפוקליפסה עכשיו. בכל זאת, חיכינו שמונה שנים. בין לבין זכינו לראות את יורון גרייג’וי מת, בתקווה שיתרכז במה שהוא באמת טוב בו – הנחיית אירוויזיונים (אמיתי. מסתבר שהשחקן בעל הכריזמה של פומפה הנחה את האירוויזיון במולדתו, דנמרק, לפני כמה שנים). חזינו במה שהאינטרנט התריע עליו במשך שנים – קרב ענקים בין האחים קליגיין, שאכן היה ראוי ומשביע רצון, ולא אכפת לי כמה צפוי הוא היה. חזינו ב-relapse המפואר של ג’יימי ממשיך לו מהפרק שעבר. בדיוק כמו דנאריס, הוא אכזב אותי קשות. כמו כולם, גם אני בלעתי את ה-red herring (כלומר, הרמזים המטעים) של הסדרה והאמנתי שהנה, בערוב ימיה של הסדרה הוא הופך ל-good guy. עד השנייה האחרונה שלו על המסך האמנתי שהוא יתפכח. לעזאזל, הייתי משוכנעת שכאשר הוא החזיק את פניה של סרסיי בידיו (ידו), הוא התכוון לשבור לה את המפרקת. זה היה טוויסט כלבבי. אך לא.
כאן אני מגיעה לנקודה שלשמה התכנסנו, זו שעשתה לי מצב רוח טוב לכל היום: מוות שבאמת השפיע עליי, גרם לקרביים שלי להתהפך ולראש שלי להגיד “הנה מוות שידברו עליו עוד שנים, ואיזה כיף שאני חוזה בו בלייב, עם אפס ספוילרים, ואפקט ההפתעה מושלם”. המוות של האחים לאניסטר, זה בזרועותיה של זו, כפי שבאו לעולם. שתי דמויות מדהימות ומלאות רבדים, שני שחקנים שאני מאושפזת עליהם. ככה עושים את זה נכון.
פאוזה. סרסיי וג’יימי נמלטים על נפשותיהם במרתפי קינגס לנדינג, אך אבוי – המעבר חסום בהרבה מאד אבנים. מודה ומתוודה. היה לי דז’ה וו רגעי ל’טיטאניק’ ולדלת שהייתה גדולה מספיק בשביל שני אנשים. איפה האינסטינקט ההישרדותי שלכם? גם אם לא תצליחו לפנות את כל האבנים מהמעבר, לפחות תנסו. הרגע הזה עבר כשקינגס לנדינג כולה קרסה עליהם, וכך השניים מצאו את מותם. לא בחיסול של אריה. לא בחיסול של דנאריס. לא בחיסול של אף אחד. באופן רנדומלי ובלתי פואטי במפגיע. פייר? אהבתי. ככה אני אוהבת את ‘משחקי הכס’. כשהיא משחקת לי עם הראש ועם הרגשות.
הסיקוונס הנועל היה שייך לאריה, אהובת לבי. בין כל ההרס היא מצאה לה סוס, ועמו נמלטה. לאן? איש לא יודע. אם יש צדק בעולם, לא נראה אותה בפרק הבא, ורק עם סיומו של הפרק והסדרה, נגיד “היי, שכחנו את אריה”. זה בדיוק העניין. היא המשיכה לה הלאה. הרשימה המפורסמת שלה הגיעה אל קצה וכך גם תפקידה ההיסטורי. זה יהיה הסוף הטוב האולטימטיבי, בין כל הדם והסחלה שנראה, בתקווה, בפרק החותם את הסדרה.
https://www.instagram.com/p/BxaeBaWgyRc/
וואי אני לא רואה את הסדרה וממש עשית לי חשק! פוסט מהמם !
העונג כולן שלי.
וואו יפה מאוד חוץ מנקודה קטנה שאני פחות מסכים איתך וזה … אריה לדעתי בפרק הזה היא הוסיפה את חאליסי לרשימה הקטנה שלה, ובואי לא נשכח גם שנשארו לה green eyes …
האמת שבדיעבד, אחרי כתיבת שורות אלה, יש סיכוי שאתה צודק. יחד עם זאת, אני מעדיפה לראות את ג׳ון הורג אותה ולא אריה.
הכתיבה שלך משעשעת ומעניינת ממש! נהניתי מאוד לקרוא.
תמיד כיף לשמוע 🙂