אמל”ק: סתם. זה לא אמל”ק. זו אזהרה חמורה לקחת את הדברים שלכם ולברוח, אם טרם צפיתם בפרק. אם כן או שסתם בא לכם להתעלל בעצמכם – תיהנו.
אז זה היה פרק הפור-פליי האחרון בתולדות ‘משחקי הכס’. מעתה ואילך רק דם, איברים תלושים, ראשים כרותים ושאר הגודיז. אני מקווה שנחתם כמו שצריך, התענגתם על כל דיאלוג וכל ניואנס, כי בזאת זה נגמר. אחרי פרקים 1 ו-2, שהיו איזי-בריזי והביאו וייב של מפגש עם החבר’ה לבירה ולא של מלחמת גוג ומגוג כפי שהובטח, אנשים ברחבי הרשת התבאסו. אני הייתי ביניהם. ואז לפתע קם הגל השני, זה שמשבח את ההחלטה הנועזת של D&D, השואו-ראנרים בעגת המעריצים, שבמקום לספק לנו את ליטרת הדם, מספקים תוצר איטי, מאופק ומהורהר, ממש כמו Mad Men או Breaking Bad. כמי שעוקבת בדריכות אחרי כל ריקאפ שהיא מוצאת, נתקלתי גם בציטוטים כמו “אם לא נהניתם מהפרקים הללו, אתם לא מעריצי אמת”. סליחה באמת שחיכיתי שנתיים לעונה האחרונה ושמונה שנים במסתכם, ואני רוצה לראות איך 70% מהדמויות מתקצרות בראש. אני רוצה שיכאיבו לי. אני רוצה לאבד, לדמם, להגיד “מה נעשה בלי הדמות הזאת עכשיו? מה??”. לא להגיד “אופס, שכחו כוס של ‘סטארבקס’ על הסט”.
אז אחרי שני פרקים שכאלה ופרק שלישי שקרס תחת ההייפ של עצמו, הגיעה התחנה הלפני אחרונה של הרכבת, הפרק הרביעי. לא היו לי ציפיות גדולות, כבר מהרגע בו ראיתי ראיון עם אמיליה קלארק שאמרה “כדאי שתשיגו טלוויזיה גדולה במיוחד לפרק החמישי, הוא יהיה מטורף”, הבנתי שהפרק הרביעי יהיה מעין אתנחתא, אבל לא רציתי להאמין. ציפיתי למשהו שישמוט את השטיח מתחת לרגליים שלי, ולא, זה לא קרה. זה לא אומר שלא היו לפרק רגעים מענגים במיוחד.
סעודת הנצחון בווינטרפל הורכבה משכבות-שכבות של סצינות שהיה כיף לראות. המבטים הזדוניים של סאנסה לעבר דאנריס. ההפיכה של גנדרי ליורש החוקי של בית באראת’יון. הצעת הנישואין שלו לאריה, שנענתה בשלילה וה-it’s not me, שהיא מחווה לסצינה בה היא פוגשת את נימריה, זאבת הבלהות שלה, שהיא בעצמה מחווה לסצינה נוספת בעונה הראשונה, כמדומני. משחק השתייה של האחים לאניסטר עם בריאן. הסעודה הזאת נתנה לי all the feels. אכפת לי כמעט מכל דמות על המסך. עם כל שורה שנאמרת, אני מרגישה איך הלב שלי מתפקע מרוב אהבה לכל דמות.
https://www.instagram.com/p/BxIDZqAD0_h/לפני כן, וידוי – קצת קשה לי עם סאנסה. היא קצת לא מחליקה לי בגרון כפי שהיא מחליקה לכל העולם ואשתו. התרגלתי לחשוב עליה בתור מי שנקלעת לסיטואציה שוב ושוב, מי שמובילים אותה והיא לא מובילה תהליכים, פסיבית ותלותית. נכון שהכל השתנה מאז הבריחה שלה מראמזי, אבל משהו בראש שלי נתקע, ועדיין קשה לי לפרגן לה, אפילו שהיא דיפלומטית מצוינת ובלעדיה ג’ון בחיים לא היה מנצח בקרב הממזרים.
איפה היינו? אז בריאן וג’יימי שוכבים. אני פאקינג הרעתי למסך. הרגשתי כאילו הלב שלי הוא קוביית חמאה שנמסה על מחבת. סליחה מעריצי טורמונד, הוא ובריאן היו חייבים לשכב. חייבים. כבר מהעונה השנייה ציפיתי בכיליון עיניים שישכבו כבר, קיבינימט, ונסגור עניין. כמה אפשר עם המתח המיני הזה. אני חושבת שג’יימי הוא אחת הדמויות הכי טובות בסדרה, ודוגמה מעולה לדמות אפורה, שהיא גם טובה וגם רעה, וגם לדמות שעוברת תהליך. אני מרגישה שעברתי איתו ספקטרום שלם של רגשות. עזבו לאורך הסדרה כולה. אפילו בפרק הבודד הזה. מהרגע בו הוא שוכב עם בריאן ועד שהוא עוזב אותה כדי להילחם לצד סרסיי (ששלחה את ברון להרוג אותו! כאילו, כמה סמרטוט ג’יימי יכול להיות?).
וכעת, לשיר של אש וקרח בכבודם ובעצמם. דנאריס וג’ון. כמו כולם, גם אני מרגישה איך הדמות של דנאריס מתערערת, עוד מהעונה הקודמת. פתאום התעופה העצמית כבר לא נראית כמו מפגן חסר תקדים של העצמה נשית של אישה שיודעת מה היא שווה ולא מנסה להקטין את עצמה, אלא מעשה קרינג’י להפליא. הצפייה בה מתחננת בפני ג’ון, “לא! בבקשה אל תגיד שאתה היורש החוקי של כס הברזל! אתה אפילו לא רוצה בו. שמור את זה לעצמך” הייתה קצת כואבת. וג’ון כזה תמים. למה הוא הולך ומספר לסאנסה? מה הוא ציפה שיקרה. לעזאזל עם “אני חייב לה את האמת”. עכשיו היא תהיה הקמפיינרית מספר אחת שלו לכס הברזל, אפילו יותר ממנו עצמו. מה שבטוח – אומרים שהמערכה האחרונה, הקרב האחרון יהיה בין ג’ון ודנאריס. המוות של סרסיי בפרק הבא הוא ודאי. מי ינצח בקרב בין הדודה והאחיין זו שאלת השאלות.
ובינתיים ב-Kings Landing: בואו נדבר רגע על יורון גרייג’וי. הוא בא לי לא טוב. פשוט לא טוב. הוא אמור היה למלא את החלל שהותירו אחריהם ג’ופרי וראמזי, כל אחד בתורו, בתור הנבל האנושי הכי גדול בסביבה. הוא מתרשל בכך. הוא הוצג לנו, הצופים, בשלב מאוחר מכדי שיהיה לנו אכפת. הדמות לא מציגה שום עומק, שום תכונה שמעוררת בנו אכפתיות, לטוב ולרע. למל”ם. הוא גם די דבע. לא עבר זמן רב מאז שהוא וסרסיי החלו לשכב, וכבר היא בהריון ממנו, לטענתה, והוא מאמין לזה. סבבה. והעובדה שטיריון יודע שהיא בהריון, מה איתה? לא מעוררת ביורון חשדות שהיי, אולי התינוק קצת לא שלו?
מה שמוביל אותנו לשתי המערכות האחרונות, זו שבים וזו שבחומות Kings Landing. לעזאזל, מת לדנאריס דרקון, והמצלמה מתעכבת על זה שנייה ושליש. ציפיתי שיעשו מזה סצינה סוחטת דמעות, קליף האנגר, רעש וצלצולים, אבל זה עבר בכזה ריחוק, וגם אמא שלו לא ממש התאבלה.
באשר לסצינה הנועלת, בחומות הבירה. קודם כל, אינני מבינה למה לא ירו בטיריון. לסרסיי הייתה הזדמנות ופתאום הרגש הכניע אותה? זה ממש לא מתאים לדמות, להיות כל כך סנטימנטלית. רצתה לשמור את המוות של טיריון להזדמנות אחרת, רצוי כזו עם יותר קהל? יותר הגיוני. בכל אופן, מיסאנדיי, היועצת/דוברת/מתורגמנית של דנאריס, מצאה את מותה בעריפת ראש, סימן ההיכר של הסדרה. רק עם מותה הבנתי כמה שלא היה אכפת לי ממנה. דמות אנמית, חסרת נוכחות, ושום זמן מסך לא גרם לי לשנות את דעתי. היא לא מילאה את המסך, וכל מה שהיא עשתה היה להיות יפה. תראו איך טורמונד או ליאנה מורמונט הי”ד מילאו יפה את המסך והפכו לפייבוריטים של המעריצים. מיסאנדיי היא דוגמה לקלישאה “אין תפקידים קטנים – יש שחקנים קטנים”. לכל הרוחות, אפילו קו העלילה שלה, רומן עם תולעת אפורה, גרם לי להרגיש כאילו הוא ניתן מתוך רחמים. זה היה אמור להיות קליף האנגר, אבל נפל לו המגניב.
https://www.instagram.com/p/BxIDj85ASdc/אז מה עכשיו? מחכים. עוד שבועיים למנאייק. בינתיים – דרקאריס לכולם.
https://www.instagram.com/p/BxIDT8EjQr1/