מעבר להרים ולמדבר: הטיול שלי לסלע האדום

אמל"ק: כל כך קרוב וכל כך רחוק בעת ובעונה אחת. ירדן, הממלכה השכנה, מציעה חוויה של פעם בחיים בהוצאה קלילה ומבלי שתצטרכו לעלות על מטוס.

בשביל לא מעט אנשים בחו"ל, קפיצה למדינה השכנה היא עניין טריוויאלי לחלוטין. סופ"ש במדינה הסמוכה או אפילו גיחה של יום הם לגמרי בנוהל, וממש לא צריך להיכנס להוצאה בשבילם כפי שאנחנו הישראלים מוציאים על כל טיסה לחו"ל. לאירופאים, למשל, הגבול הוא בסך הכל שלט שעליו הלוגו של האיחוד האירופי ואיחולי "ברוכים הבאים". האמת, בכל רחבי העולם יש אנשים שגרים במדינה אחת ועובדים במדינה השכנה, ואף אחד לא מניד עפעף. בארץ זה עניין אחר לחלוטין, ואנחנו הישראלים יכולים רק לקנא בפריבילגיה הזאת, הבנאליות של הקפיצה הקטנה לחו"ל: מבין המדינות הגובלות עם ישראל, לבנון וסוריה הן מחוץ לתחום, הרשות הפלסטינית היא בגדר it's complicated, ולאלה שנוסעים לירדן ומצרים, התגובות נעות על ספקטרום בין "סחתיין על האומץ" ל"מה אתה דפוק? יש אזהרת מסע חמורה!". ועדיין, הסקרנות עושה את שלה. מי מאיתנו לא היה באילת, הביט מזרחה ותהה מה קורה מעבר לגבול. לא פחות מ-309 ק"מ של גבול יש בין ישראל לממלכה השכנה (או 238 ק"מ אם לא מחשיבים את יהודה ושומרון), אז לפני כשנתיים הצטרפתי להוריי לביקור אצל השכנים.

הפרטים הטכניים: ההורים שלי מצטרפים באופן קבוע לסיורים מאורגנים של אדם פרטי באתרים של מורשת קרב ברחבי הארץ. פעם ב- אותו אדם מוציא גם טיולים לירדן. הטיול המדובר התקיים בחודש מרץ, כאשר יום שלם במדבר לא נשמע כמו סיוט גדול מדיי, נמשך שני ושלושה ימים, ועלה 2,000 ₪ בלבד לאחד. מחיר שווה לחלוטין.

ביום הראשון יצאנו מתל אביב באוטובוס. בדרך עצרנו לביקור במוזיאון חיל האוויר בחצרים, ובהמשך גם לגיחה קצרצרה במצפה רמון, להשקיף על המכתש.

עד שהגענו למעבר רבין הסמוך לאילת, כבר היה 16:00 בערך, וכפי שקורה בחורף, השמש שוקעת מוקדם. המעבר של כמה עשרות אנשים בקבוצה לקח משהו בין שעה לשעתיים, ועם הכניסה לממלכה, קיבלה את פנינו תמונה ענקית של המלך עבדאללה. ברור שהתמונות שלו נמצאות בכל מקום.

עם הנסיעה ממעבר הגבול למלון, כבר היה אפשר לחוש בהבדלים המשמעותיים מהארץ. מוזנח יותר. חשוך יותר. קצת כמו לנסוע במנהרת הזמן. רק כדי לסבר את האוזן – בעקבה מתגוררים 103,000 תושבים ואילו באילת מתגוררים 65,000 תושבים, אך באילת מרגישים בכל עונה כמה שהיא שוקקת חיים. בעקבה, לעומת זאת – לא. לאחר צ'ק אין במלון וארוחת ערב, יצאנו לנו לטיול רגלי בעיר. גם להם יש טיילת, וגם בה נמכרים מרצ'נדייז made in China. הייתי שמחה לצלם, אבל עיריית עקבה לא משקיעה בתאורה הולמת, כפי שהיא לא משקיעה בפינוי אשפה. מה הבעיה של עיריית עקבה לגבות יותר ארנונה או דו"חות חנייה ולהפוך את העיר למתוקתקת יותר? בכלל, אני יודעת שעקבה נהייתה סופר פופולרית בקרב תיירים מרחביה העולם. אני מניחה שזה לא בזכות המראות המדהימים של העיר. סביר להניח שאלו שמחליטים להתפנק על מלון חמישה כוכבים דה-לוקס פשוט לא יוצאים מפתח המלון.

במהלך הסיור יצא לי להיתקל בנשים בניקאב, כלומר הרעלה לנשים בה כל הגוף מכוסה למעט העיניים. פעם ראשונה שאני רואה את זה בלייב. מלחיץ משהו. בשלב זה גם גיליתי את מה שהיה צפוי למדי – המחירים בירדן הם פשוט מצחיקים. פחית שתייה עולה 40 אגורות. תענוג. אגב, סביר מאד להניח שהמקומיים מזהים ישראלים. לא נולדתי אתמול, אני בטוחה שהם מזהים עברית. לא הרגשתי איזו עוינות מיוחדת, וטוב שכך.

עם בוקר, קמנו לקולו של המואזין במסגד שליד, ויצאנו לעבר הסלע האדום, נסיעה של 125 ק"מ. בעבור חובבי נוף מדברי, הדרך היא וואו. עצרנו בקניון מהסוג הטבעי, אשר נבנתה בו חנות מזכרות ברוח אוריינטלית.

פאוזה. בואו נדבר רגע על הסיבה הלא רשמית בזכותה מלכתחילה אבא שלי הגה את הרעיון לנסוע לירדן. השיר של חיים חפר שכולנו מכירים בגרסתו של אריק לביא, 'הסלע האדום'.

כילד, השיר ממש הקסים אותו, ובזכות השיר הזה ממש, שנים רבות אחר כך, הוא הגשים חלום והגיע לסלע האדום. עם יציאת השיר, בשנות החמישים, היו ישראלים שהחליטו להגיע לפטרה, ולא ממש עניין אותם ששנים ספורות לפני כן התנהלו קרבות עקובים מדם עם הירדנים. כנראה השורה "שאיש ממנו חי עוד לא חזר" השיגה את האפקט ההפוך. במשך שנים השיר היה אסור להשמעה מסיבה זו ממש.

אז הגענו לשיאו של הטיול, הסיבה שלשמה התכנסנו – פטרה. כמי שנטועים בה פחדים ממסלולים עוד מימי הטיולים השנתיים (מה אני אעשה שיש לאבנים נטייה להחליק ולהידרדר כשאני בסביבה?), נרגעתי מהר מאד. יש מסלול באורך כ-2 ק"מ בתוך האתר, מהכניסה עד המונומנט המפורסם בעולם כולו. דרגת הקושי היא כמו הליכה בפארק הירקון. אגב, בראש שלי חשבתי שהאתר הוא אך ורק המבנה המפורסם, המקדש עם העמודים היוונים המכונה אל-חזנה, שנבנה לפני כ-2,000 שנה. בפועל, בכל פינה בדרך יש מה לראות. מלבד מראות מרהיבים מעשה ידי הטבע, יש גם לא מעט חציבות בסלע, מעשה ידי הנבטים (או שלא הנבטים. מסתבר שיש מחלוקת בקרב הארכיאולוגים). אפשר למצוא מרצ'נדייז בניחוח אוריינטלי כמו בקבוקים עם חול בגוונים שונים, פה ושם גם אפשר לראות מקומיים שמרכיבים תיירים על גמלים וחמורים. ועדיין, המקום לא ממוסחר לעייפה ובאופן וולגרי וקיטשי.

אגב, ראו הוזהרתם – סלפי על רקע הסלע האדום זה לא עניין כל כך פשוט. מאחר ומצלמים מלמטה למעלה כדי לקלוט בעדשה את כל המונומנט, הזווית שיוצאת לא מחמיאה ונוטה להבליט כל סנטר וסנטר למי שיש אישיו עם סנטרים, או סתם נטייה להיות בלתי פוטוגני.

עם חזרתנו לעקבה, צפינו בשקיעה במרחק פסע מגבול נוסף, הפעם זה של ערב הסעודית. לפתע פתאום ה-wi-fi  החלש של המדינה הענייה התחלף ב-wi-fi  בשפע של המדינה השכנה והעשירה. אפילו האייפון שמר לי את התמונות לפי מיקום בערב הסעודית.

למחרת שוב קמנו לקולו של המואזין, והפעם נסענו לוואדי רום, לטיול ג'יפים. זה המקום לווידוי מרגש – לא ידעתי על קיומו של ואדי רום עד הטיול. אכן מקום יפיפה, עם נופים בראשיתיים וחול בגווני כתום עשיר עד ורוד. אגב, בזכות ואדי רום הגיעה הפעם היחידה בחיי הבוגרים ששמחתי שלמדתי 5 יחידות ערבית, כאשר הנהג של הג'יפ, שאני די בטוחה שהיה בן 15 בערך, לא ידע אף שפה אחרת.

לאחר הביקור בוואדי רום, חתמנו את הטיול בשיט בים האדום. משם המשכנו למאפייה שמוכרת ממתקים ערביים נוטפי דבש, ולמעבר הגבול. זה המקום בו קרה לי משהו לא נעים בפעם הראשונה והאחרונה. כידוע, בכל ביקור בנתב"ג, במקום לחתום על הדרכון, במהלך ביקורת הדרכונים יוצא ספח קטן ועליו קוד QR שאיתו חוצים במכונה. הסיבה לכך היא כנראה כדי שבעלי אזרחות זרה לא יצטרכו לסבול מיחס עוין ונעיצת מבטים כאשר מעתה ואילך תתנוסס על דרכונם החותמת השנויה במחלוקת "ישראל". למה אני מספרת לכם את זה? כי במהלך חציית המסוף, בכשרוני כי רב, הצלחתי לאבד את הספר הארור. זה השלב בו הביורוקרטי הישראלית נחשפה במלוא יופייה. מצד אחד, לא נותנים לי לצאת מהמסוף בלי הספח. מצד שני, לא נותנים לי להוציא ספח חדש. אני תקועה בלימבו. לשמחתי כל הסיטואציה המלחיצה הזאת נמשכה בדיוק חצי דקה, כי עד מהרה מצאתי את הספח בין דפי הדרכון שלי. ואם הייתי באמת מאבדת אותו? אבוי. כך יצאתי לי לדרך מאילת ועד תל אביב עם 22% סוללה, ושרדתי כדי לספר.

דגשים ותובנות:

1)לפי משרד החוץ, יש אזהרת מסע לירדן.

2)תיאורטית, יש אפשרות לחצות את הגבול לירדן עם רכב ישראלי. מילה שלי? אל.

3)עשו לעצמכם טובה, אל תיסעו לטיול כזה בקיץ.

4)אל תיקשרו יותר מדיי ל-wi-fi. רוב הסיכויים שהוא יבוא לביקור חטוף וייעלם עד מהרה.

3 תגובות הוסף תגובה

השאר תגובה