אמל”ק: בידור אפקטיבי שכיף לסגור איתו את היום, לא מצריך יותר מדיי מחשבה, וקאלט שמגיע לו הררים של באזז.
בראשית, היה לנו את ‘השיר שלנו’. ממעוף הציפור היא נראתה כמו טלנובלה שכבר ראינו כמוה לא פעם, אפילו בסטנדרטים של שנת 2004. עם זאת, כשמסתכלים מקרוב, היא הייתה מרעננת, קלילה, מרפררת לתרבות הפופ של אותו רגע בתדירות מדויקת, וידעה לא ללחות יותר מדיי על דוושת הפאתוס ולא לקחת את עצמה יותר מדיי ברצינות. במילים אחרות, היא הייתה קאלט בהתהוות. ואם אני אגיד לכם שמצאתי תחליף הולם ל’שיר שלנו’, שמשום מה לא מקבל את כמות הבאזז המגיעה לו?
לא, לא הגזמתי. ‘בת אל הבתולה’ היא אחלה חוויית צפייה. במשקל נוצה שמתאים בדיוק לקיץ המתקרב, בפרקים באורך 20-25 דקות, עם חוש הומור שלא מתאמץ יותר מדיי ועל ליין אפ מהאגדות, ממש כמו אחותה הגדולה מתחילת המילניום.
מצחיק שאני משווה את ‘בת אל הבתולה’ ל’שיר שלנו’ ולא לסדרת המקור, ‘ג’יין הבתולה’ (שגם היא עיבוד לסדרה דרום אמריקאית, אגב). אני מהחובבים הנלהבים של הגרסה האמריקאית. בעונתה החמישית, עדיין כיף איתה, היא עדיין אסקפיזם טהור, שבאותה נשימה עושה יופי של שירות לקהילה הלטינית בארה”ב, כולל טיפול עדין ולא שיפוטי בסוגיות כמו teen moms, הגירה לא חוקית והוצאת אזרחות אמריקאית באמצעות נישואין פיקטיביים. הדרך היחידה ליהנות מ’בת אל הבתולה’ היא להוריד את הווליום של “אוי, בגרסה המקורית קרה ככה וככה”, ופשוט לא להשוות.
אז למי שלא מכיר, הסדרה עוסקת בבת אל, בחורה בת 23 שגרה באשדוד עם אמה, שילדה אותה בגיל ההתבגרות, וסבתה (זה כבר לא abuela, זה מֶמֶה. יחי ההבדל הקטן). המוצא הלטיני של ג’יין הופך למרוקאי אצל בת אל, בדיוק כפי שמיאמי הופכת לאשדוד. בת אל מגיעה לביקור שגרתי אצל הגניקולוגית, שבטעות מזריעה אותה בזרע שהיה מיועד להזרעה של אישה אחרת, שרצתה להיכנס להריון מבעלה, שהוא, אגב, אחיה של הרופאה. אותו אח בדיוק החלים בסרטן, והזרע שנלקח לפני הטיפולים הוא ההזדמנות האחרונה שלו להיות אבא. כמובן שבת אל נקלטת בזרע של אותו גבר, שהוא באופן מקרי גם הבוס שלה, וכאן העלילה הולכת ומסתעפת. בת אל החליטה כבר בילדותה שתשמור על עצמה עד החתונה, ובתחילת הסדרה היא מאורסת, אך עדיין לא נכנסה למיטה עם ארוסה. כלומר, בת אל היא בתולה בהריון. כמיטב המסורת הטלנובלית, עד מהרה בת אל נקרעת בין שני הגברים, הארוס שלה וה-baby daddy שלה. אגב, נכון לעונה החמישית, עדיין אין תשובה לשאלה במי היא תבחר.
הקאסט פשוט הורס. משי קליינשטיין בתפקיד הראשי, מצליחה להביא את הווייב של “הלוואי שהייתי ה-BFF” שלה” שג’ינה רודריגז מביאה בגרסה המקורית, אבל להפוך את התפקיד לשלה. מי עוד? מאור שוויצר, דניאל גל, יערה בנבנישתי, רובי פורת שובל שהופכת את הדמות של הסבתא לכיפית אפילו יותר מהגרסה המקורית, ועוד ועוד.
אין מה להגיד – הסדרה עברה גיור כהלכה. האמת, יש בה כמה יתרונות משמעותיים:
1)העיסוק בדמויות שרובן ככולן מרוקאיות נעשה בדרך אגבית לחלוטין, לא בקול תרועה רמה, ובלי לצפות לקבל קונטיינר עם מדליות בסוף. בדיוק כפי שראוי לשנת 2019, אם תשאלו אותי. אפילו הקריין מקריין בח’ וע’! פייר? עוד לא ראיתי כזה בארץ.
2)בנות המשפחה של בת אל מפעילות סלון יופי, אשר בזכותו בזכות הקליינטיות המסך נהנה מפאנצ’ים שהיו עובדים רק בארץ. כלומר, לא תמצאו פה חריקה שלא עוברת בתרגום מאנגלית לעברית.
3)הצילומים באשדוד. כי כמה אפשר לראות על המסך את שדרות רוטשילד ופלורנטין?
4)יערה בנבנישתי בתפקיד הנבלית הראשית זה משהו שלא הייתי יכולה לנחש בחיים. דווקא מתוך זה אני אומרת לעצמי תוך כדי צפייה “אני רוצה לראות את זה במו עיניי”.
העניין המשמעותי שבו הגרסה הישראלית שוברת לעומת הגרסה האמריקאית הוא החלום של הגיבורה. בעוד ג’יין חולמת להיות סופרת, ומגשימה את החלום לאט-לאט, בת אל חולמת להיות זמרת. האמת, מדובר בשינוי די משמעותי בעלילה, ויותר אהבתי את הבחירה בכתיבה, שהיא פחות ויזואלית ופחות עוברת מסך בהשוואה למוזיקה. עוד עניין קצת מוזר הוא הבחירה להפוך את אלכס לצ’כית, בדיוק כמו הדמות של פטרה בגרסה האמריקאית (ולא, לעולם לא אוכל להתרגל לעובדה שיעל גרובגלס ישראלית, אבל זה עניין אחר). הלו, לא היה יותר הגיוני להפוך אותה לרוסייה? כמה צ’כיות אתם מכירים?
בכל מקרה, היתרונות עולים על החסרונות בעשרות מונים, והמרענן הרשמי של הקיץ מחכה לכם שלוש פעמים בשבוע ב-Hot.