אמל”ק: הסיבה היחידה לראות את הסרטים של Marvel Cinematic Universe) MCU) היא כדי לדעת על מה כל הגלקסיה מדברת. פייר? דווקא סיבה מוצדקת.
במשך 11 שנה התהוותה לנגד עינינו מפלצת: סרטי MCU. בערך פעמיים בשנה יצא סרט חדש, כולם הפכו לשוברי קופות, וכך הצטברו להם עד כה 20 סרטים. נכון, יש את סרטי ‘הנוקמים’, ספינת הדגל, אבל בין לבין יצאו סרטים שמוקדשים לגיבורי העל השונים, והסרטים התכתבו זה עם זה, דמויות מסרט אחר נכנסו לפריים, באו לתת כיף ויצאו, ובדרך גרמו למעריצים לא לדעת את נפשם מרוב עונג. בימים הקרובים יוצא הסרט האחרון בסדרה, או ליתר דיוק הסרט האחרון פחות או יותר, The Avengers: Endgame. עד כאן, כל אחד יודע.
איכשהו, דווקא רודפת באזז שכמוני, שחיה עם FOMO מתמיד, הצלחתי להימנע מכל התופעה כמעט לגמרי. כבר בשנת 2008, משהו לא הסתדר לי בדיבור התקשורתי על ‘איירון מן’. משהו ברוברט דאוני ג’וניור בא לי מקולקל, וקשה לי לשים על זה את האצבע. בין לבין, עוד בטרם ידעתי שמדובר במערכת סימביוטית אחת ענקית, יצא שראיתי את ‘ת’ור’, ‘שומרי הגלקסיה’, ‘הפנתר השחור’ ו’דוקטור סטריינג” בזמן אמת. ועדיין, הפער ביני ובין MCU התרחב לו, ואני לא עשיתי דבר כדי לסגור אותו. להיפך. אייטמים תקשורתיים על הסרטים, הפרמיירות, הכוכבים והנתונים הקופתיים זכו מצידי להתעלמות, וחייתי עם זה בשלום. יתרה מזאת – פיתחתי אנטי לפרנצ’ייז הסורר, והייתי גאה בעצמי שזה עבר מעליי. אבל זו דרכו של עולם. הבנתי שזה די טיפשי שיש לי אנטי עוד בטרם ראיתי את הסרטים, ועכשיו, כשהבאזז מחריש אוזניים, זה הזמן לבתק את בתולי ה-MCU שלי. עשיתי מעשה, במוחד לכבוד הבלוג. אז נכון, צפייה בכל הסרטים לפי הסדר קצת גדולה עליי, אז הסתפקתי בסרטי ‘איירון מן’ ו’הנוקמים’, לפי סדר כרונולוגי. שישה סרטים בסך הכל, כפול קצת יותר משעתיים בממוצע.
היה מזעזע. אני מרגישה כאילו חיסלתי חבילת 500 גרם של ופלות לימון. אני כל כך לא מסופקת, ואני פשוט לא מבינה מה כל העולם מוצא בדבר הזה. הייתה סיבה טובה שכל הטררם שנקרא MCU עבר מעליי.
אז מה העניין בעצם? הרשו לי לפרק את זה לגורמים.
1)קומיקס זה עניין שלא עובר בתרגום. עם כל האהבה שלי (ושל רוב הישראלים) לדברים אמריקאים, קומיקס זה כמו מוזיקת קאנטרי, כמו צ’ירלידרס, כמו פוטבול. לא צלח את האוקיינוס, ואני, בתורי, מעולם לא רכשתי את הטעם הנרכש הזה.
חשבו על זה ככה: בשביל האמריקאי המצוי, קומיקס זה עניין סנטימנטלי, נוסטלגי, משהו שהוא מחובר אליו בכל נימי נפשו. הוא זוכר איך הוא קרא חוברות קומיקס מאז שלמד לקרוא, איך היו לו חוויות של שיחות עם חברים על הקומיקס, החלפת חוברות ועוד כהנה וכהנה. זה כמו שלרבים ממעריצי ‘הארי פוטר’ יש את אותו סיפור: “הייתי ילד ביסודי, קראתי לפני השינה, ואז אמא באה ואמרה לי ללכת לישון, ועניתי לה ‘בבקשה, אמא, רק עוד פרק אחד!'”. שמעתי את הסיפור הזה עשרות פעמים על ‘הארי פוטר’, אפס פעמים על קומיקס. בהיעדר החוויה הזאת, קומיקס ושאר ה-by products הם פשוט עוד סרט. לא מאורע קולנועי שייזכר לדורות.
2)צפייה בסרטים הללו הייתה כמו לשמוע את החבר’ה מ-Marvel שואגים לי באוזניים במשך 12 שעות “יש לי זין גדול”. זה היה מפגן כוח, תצוגת תכלית, והעלילה, ההיגיון העלילתי? פחות. ‘הנוקמים 3’ זגזג לו באין מפריע בין החלל עם החמולה של ‘שומרי הגלקסיה’ ועד אפריקה, עם הג’מעה של ‘הפנתר השחור’. אחדות עלילתית, מאץ’? זה מה שנקרא “המדיום הוא המסר”. העלילה לא צריכה להסתדר, בטח שלא לאנשים שלא חיים ונושמים קומיקס אלא עוברי אורח כמוני. העיקר זה השורה התחתונה “קאסט מפואר שכולל כל דמות קומיקס ב-MCU, כוכבים הוליוודיים למכביר ותקציב של 400 מיליון דולר לסרט”.
3)מודה ומתוודה – הכוונה המקורית שלי הייתה לכתוב סעיף לכל סרט. בשלב מסוים הסרטים התבלבלו לי והתמזגו לתוך עצמם. בערך ב’איירון מן 2′, הסרט השני שראיתי, מצאתי את עצמי מעבירה יותר ויותר מהריכוז שלי לעבר האינסטגרם ופחות לעבר המסך. זה מה שנקרא מעגל קסמים: ככל שהתרכזתי פחות, הבנתי פחות ואהבתי פחות, אז התרכזתי פחות וחוזר חלילה.
4)הדמויות של הנבלים לא תמיד אפויות. בטח הבמאי, תסריטאי וצוות ההפקה בונים על זה שהצופים לא ישאלו שאלות כמו “היי, אבל למה הוא רוצה להשמיד את העולם?” אלא יגידו “פאק איט. איזו כוסית סקרלט ג’והנסון”. לא תגידו שמדובר בסרטים האחרונים, כשיש צורך לעבור כברת דרך של 20 סרטים כדי להבין אותם על בוריים. כבר מהסרט הראשון-הראשון לא הבנתי מי נגד מי. אם נעשה זום אאוט לרגע, פה קבור הכלב. הרבה מהעלילה לא הבנתי. אני מרגישה שאני צופה בישיבה של כמה חבר’ה שמפוצצת בבדיחות אישיות, ואני פשוט לא קולטת את הפאנץ’.
5)חשבתי לתומי שחוויית הצפייה להדיוטות ולא למשוגעים לדבר, כמוני, תהיה סבירה ואפשרית להבנה. בכל זאת, קצת מופרך לצפות שאנשים שרדו עד הלום וראו 20 סרטים. אבל לא! חייבים לגרום לצופים המרושלים להרגיש אשמים. לגלות שבין ‘הנוקמים 2′ ל’נוקמים 3’ יצא ‘קפטן אמריקה 2’, ובמהלכו החבורה התפצלה וקפטן אמריקה נכנס לדכאון קיומי (ותודה לוויקיפדיה שסיפרה לי את זה).
למרות הכל, יש כמה נקודות אור ב-MCU. בכל זאת, הפרנצ’ייז הכי רווחי בכל הזמנים.
1)החשיבה הקונספטואלית של Marvel, לאחד את כל החבר’ה תחת קורת גג אחת, וליצור סדרת סרטים שתימשך עד הקבר ומעבר. צריך בשביל זה ביצים של דינוזאור, ונחמד לדעת שההימור השתלם. שמחה בשמחתם.
2)כריס אוונס, קפטן אמריקה בשבילכם. עד כה הוא עבר לי מתחת לרדאר, אך לא עוד. בהחלט לא עוד.
3)יש לסרטים ולכל הצוות כמות אינסופית של סוואג. הם מפלרטטים עם הקהל, נותנים לו את מה שהוא רוצה לראות – שואו, כיף, פיצוצים ובידור שלא מצריך לחשוב יותר מדיי. אמנם אני לא נסחפתי, אבל אני יכולה להבין את אלו שכן.
4)ת’אנוס. סוף סוף נבל על רמה. הכי אהבתי את הרגע בו הוא משמיד חצי מהאנושות.
כאן מגיעה השורה התחתונה שלי. למרות שלא נהניתי כלל, אני אמצא את עצמי בסרט החדש. לא כדי ליהנות. פשוט כדי להרגיש חלק ממשהו שגדול ממני. לדעת על מה כולם מדברים.