ריו ממש מתחבבת עליי. עכשיו כבר אפשר לקבוע ללא ספק – ריו>בואנוס איירס. כזאת עיר עוד לא ראיתי (כלומר, מינוס הקופקבנה שדומה בול לטיילת בעיר הולדתי, תל אביב). סוף סוף נכנסתי לקצב של העיר. עזבו. סוף סוף הבנתי איך היא בנויה, עם כל האיים, המפרצים, המפרצים בתוך המפרצים, העובדה שבין איפנמה לקופקבנה יש 90 מעלות, וכל האיים שברקע. אני רגילה מהבית שחוף הים הוא דוך. כאן זה לא. שום דבר לא יכול להיות פשוט בקו החוף של ריו, אלא הכי מושקע שיש. ידעתם שפעם קו המים של הקופקבנה היה כמה עשרות מטרים פנימה, איפה שהיום שוכן לו הרחוב? הברזילאים רצו עוד קצת חוף אז הם דחפו את הים, אלוהים יודע איך. גם אחד המפרצים בסביבה התחיל להסריח, אז הם פתחו צינור שממלא אותו במי ים, כדי שתהיה תחלופה של מים. מדליק לאללה.

בכל אופן, את היום העברנו בטיול ג’יפים. קיבלנו את הג’יפ שמככב בשיר ‘היי הג’יפ, היי הג’יפ, איזה לילה מסביב’, כלומר מלפני כמה עשורים טובים. כל היום הוא פלט ריח של עשן בסבבה שלו. כנראה הברזילאים לא ממש שמים על איכות סביבה. אנחנו נחנקנו. מה שכן – דאגתי שהחום יהיה בלתי נסבל ברכב ללא חלון, אבל לשמחתי עבר בסבבה.

תחילה הגענו לשכונת סנטה תרזה. נמצאות שם מדרגות סלרון. מדובר באמן שהחליט לצאת לפרויקט חייו – לרצף בפסיפס גרם מדרגות השוכן בלב השכונה. כל מרצפת מספרת סיפור, וכך העניין הססגוני נמשך לו לאורך כמה מאות מדרגות.

אז הגענו לפסל ישו הצלוב, אשר שוכן על הר הקורקובדו. מסתבר שזה כרוך בחתיכת מסע. בלב העיר שוכן יער טרופי של ממש, וכך עולים לפסגת ההר – על כביש שמסתלסל לו בין הצמחייה העשירה. לאחר נסיעה לא קצרה במעבה היער, מגיעים לנקודת הכניסה לאתר, ושם מחליפים את הג’יפ בוואן. משם עולים עוד כמה עשרות מדרגות והנה הוא – 70 מטר של ג’יזס קרייסט המשקיף על פסגה בגובה 800 מטרים, על מפרציה, חופיה, יערותיה ופבלותיה של העיר.

ההמשך היה ליער טיז’וקה. מדובר ביער העירוני הגדול בעולם (כלומר, מסתבר שיער עירוני is a thing). בעצם מדובר בנוף של טיול שנתי בנחל דן, רק בללי לצאת מהעיר. מפלים, צמחייה טרופית בגובה עשרות מטרים – הכל קומפלט. אז טיילנו שם, פלוס מסלול סמלי של 500 מטרים.

לאחר מכן, כבר רציתי לתלוש למישהו פולקע ולאכול אותה. המשכנו לאזור שאמור להיות הטייק המקומי לכיכר המדינה, ליד איפנמה. אכלתי באיזו מסעדה בלאי שהייתה סופר-דופר יקרה במונחים ברזילאים. המנה הצמחונית היחידה הייתה קלוריות ברוטב קלוריות (כלומר, ריזוטו דלעת בחמאה, שמנת ושקדים), וכאילו זה לא מספיק, היא גם הייתה קרה. בדרך לא דרך, המלצר השלישי שביקשתי ממנו הצליח להבין את ה”המנה שלי קרה” באנגלית, חיממו לי את המנה, אבל היא עדיין הייתה קרה. נו שוין.

כאן מגיע טוויסט בעלילה. הגענו לחנות של H Stern. לא כי אכפת לנו מיהלומים. פשוט פיתחו שם שיטה – מזמינים קבוצות תיירים לביקור במפעל, בכל קבוצה יש לפחות תיירת אחת שארנקה כבד עליה והיא לא יכולה להגיד לא ליהלומים, והם עושים את היומית שלהם. כדי לפתות את הקבוצות, הם מציעים את הביקור קומפלט עם קפה והסעה למלון לכל הקבוצה (!). כיאה לישראלים, אנחנו לא אומרים לא לדברים חינם, וכך היה. אז קיבלנו הסעה על קו החוף של איפנמה, לאור שקיעה, על חשבון הברון. היחידה שלא שיתפה פעולה עם כל הטוב הזה הייתה המצלמה שלי, שכן הסוללה שלי נגמרה.

מחר מגיעים לאטרקציה האחרונה לטיולנו – הר הסוכר, ומשם – יוצאים למסע חובק עולם לעבר נתב”ג. Stay tuned.