אני בבואנוס איירס!

השנה: 1997, ואני בחופש הגדול בין כיתה א' לב'. בפעם הראשונה בחיי ראיתי 'הלב', מהיום הראשון של החופש הגדול ועד האחרון, וזה נכנס לי כל כך עמוק ללב (סטגדיש). כבר אז הסתקרנתי עד מאד מהמדינה האקזוטית הזאת, אי שם בקצה השני של העולם. כבר אז רציתי להגיע לכאן. האמת, יש סיבה נוספת וסופר מטופשת: השם בואנוס איירס ממש מצא חן בעיניי. איך שהוא מתגלגל על הלשון. גם השם ארגנטינה. אז הנה אני. אז לא הפלגתי על ספינה בתמורה לקרצוף הרצפות בשביל להגיע לכאן, לא אכלתי לחם שלא נגמר ולא רכבתי על גבי חמור, אבל עברתי מסע תלאות לא קצר.

הטיסה

בואו נדבר גלויות: לוקסוס בטיסה לא ממש מדבר אליי (וזה אירוני שבלוגרית לייפסטייל אומרת את זה). אני בינונית וסבירה. תנו לי חבילות נופש במחירים מצחיקים, תנו לי Azerbaijan Airlines,כל עוד זה זול ומביא אותי בבטחה מ- A ל-B, לקחתי. עם זאת, הטיסה הייתה מזעזעת ברמות הזעזוע. לפני כחצי שנה טסתי לפריז ב'אל-על', ובפוקס נפלתי על הדרימליינר. מאז, כלום לא יהיה כשהיה. מחשב טאץ' לכל נוסע, קטלוג סרטים מפואר ומסך מגע. עידן הטכנולוגיה הגיע לאוויר. פתאום עלה לי האף, וקשה להנחית אותו בחזרה. איך אמרה נועה קירל? "רד מהשמיים, אתה לא טייס".

אז הטיסה מנתב"ג לרומא, על 3:20 שעותיה, עוד עברה חלק, יחסית. היה אפס בידור במטוס, אף לא טלוויזיה אומללה לרפואה, אך לשמחתי הצטיידתי בשני מסדרת 'הרומנים הנפוליטניים'. אגב, אל תגלו לאף אחד, אבל נתקעתי בערך בעמוד 100 בספר הראשון בסדרה, אך השלמתי את הפערים בצפייה בסדרה. נחתנו ברומא לקונקשן שנמשך שעה ועשרים, שזה משהו שאני לא הייתי עושה בעצמי. אומרת את זה מישהי שנחתה פעם לקונקשן של 55 דקות בבריסל ודפקה ספרינט מפואר ברחבי הטרמינל (רק כדי לגלות שהנוסעים הדתיים סירבו להמריא לפני שהם מסיימים את התפילה שלהם, אבל זה כבר עניין אחר). משם עלינו על הטיסה לבואנוס איירס.

פאוזה.

בואו נדבר על הסיטואציה הבאה:

מישהו החליט להלביש על ככל המושבים במטוס, לרבות אלו בביזנס, משענת ראש שהופכת את הטיסה לגיהינום עלי אדמות (גיהינום באוויר, ליתר דיוק). פשוט אי אפשר לשבת ככה. זה כמו לשבת על מסמרים. אי אפשר להישען. אי אפשר להזיז את הסיטואציה המצערת. רק להתפתל ולהתפלל שהטיסה תחלוף. בתוך כך, המסך של הטלוויזיה האישית לא עבד לי. ניסיתי פעם אחת להסב את תשומת לבה של אחת הדיילות, לשווא, ואז הבנתי ש-why bother. השינה הייתה עניין בלתי אפשרי, אפילו עם כדור 'טונייט' שלם, אז יצא שנכנסתי למצב ביניים בין עירות לשינה, כמו בטירונות. כפי שניתן לנחש, המנות הצמחוניות היו מפוקפקות, כאשר המנה שהתעלתה על כולן הייתה ארוחת הבוקר: את החלק של המנה החמה החליפה תלולית חומוס (?!) ולצדה ירק למרק ללא נוזל.

מסקנות לפעם הבאה:

כשאני יודעת שנכון לי עוד יום טיול שלם, אני מכינה מבעוד מועד את כל הדברים שאצטרך לטאץ'-אפ מהיר בשירותים, רגע לאחר ההתייחדות עם המזוודה: תיק האיפור בתא נגיש במזוודה, ולצדה דיאודורנט (שאני תמיד חוששת להעלות איתי למטוס), וכמובן חולצה. להבא, אסור לי לשכוח להצטייד גם בסכין גילוח ובמשחה ומברשת שיניים. הסתובבתי כל היום עם הרגשה מגעילה על השיניים, שאלף טיק-טקים לא הצליחו לפתור.

תאמינו או לא, התחנה הראשונה שלנו הייתה בית הקברות ריקולטה. מדוע? אתם מוזמנים לשפוט בעצמכם:

משם המשכנו לעצירה קצרצרה באנדרטה לזכר הנרצחים בפיגוע בשגרירות הישראלית ב-1994, ועצירה לארוחת צהריים בשדרות פלורידה ובקניון הסמוך שאינני זוכרת את שמו. על פניו זה נראה כמו מדרחוב לקניות, אך אויה – החנויות ברובן לא ממש עושות חשק. מדובר על פסאז'ים אפרוריים ומפוקפקים שגרמו לי לוותר על ה-overweight. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה – הם לא יודעים אנגלית. עד שנכנסתי ל-Adidas וראיתי נעליים במחיר סביר וזול מזה שבארץ (בטח באשמת האינפלציה הגואה, הפזו נשחק במהירות האור), חששתי למדוד אותן כי אני לא קונה עור, ולא סמכתי על המוכרים שיבינו אותי ואת ה-no leather שלי. ויתרתי לצערי. אם יש ספק – אין ספק. כנראה שופינג סוער כבר לא יהיה פה. אם היו מציצות לעברי חנויות כמו Uniqlo, Forever21 או Primark, שאין בארץ ואני יודעת להגיד באחריות שהן שוות גיחה, אבל מסתמן שזה לא המצב. לפחות שוטטתי בסביבת המדרחוב, והמבנים ממש יפים. מאז מזכירים לי את פריז. לא להאמין שאני בצד השני של העולם.

בהמשך הערב צפויה גיחה לאיזה נמל. כולי תקווה שאחרי הקישים שקניתי בקניון לארוחת הצהריים, פשוט כי הם היו המאכל הצמחוני היחיד בסביבה, וחוממו במיקרוגל (!) מול עיניי המשתאות, הפעם אמצא משהו טעים ומשביע רצון.

השאר תגובה