לפעמים נדמה לי שישראלים אוהבים להיות basic. להיות ישות פשוטה שהאבולוציה עוד לא באה ועשתה בה חסד. הם נוסעים לחופשה באילת, שומרים אמונים ללהקות מהניינטיז, מתלהבים מהאירוויזיון ומצביעים ביבי. הגרוע מכל – הם חושבים שגביניות הן מאכל לגיטימי. לא לא, ליידיז אנד ג’נטס, לישראלים אין טעם טוב בקינוחים, יעיד כל מי שאכל גלידת וניל פרווה בחתונה ושרד כדי לספר.

אני תחת הרושם שקאפקייקס הפכו לטרנד בערך בתחילת העשור, בזכות המילניאלז שבגרו והחלו להכתיב את הטון, והאסתטיקה האינסטגרמרית שמתאימה בול לרוח התקופה. מה יש לא לאהוב פה? הם בגודל אישי, במגוון צבעים עם העדפה לפסטליים, ויש להם פוטנציאל היסטרי ללייקים בכמויות. ועדיין – בארץ מעדיפים קרואסונים פושרים, והטרנד לא עבר במכס בנתב”ג.

לשמחתי, יש מאפייה אחת יוצאת מן הכלל – Red Velvet, הממוקמת בדיזנגוף בתל אביב, שאני מאוהבת בה עד כלות מאז 2010. עם כל הכבוד – לקאפקייק מושחת (או בראוניז מושחת לא פחות) בטח יש את אותה כמות קלוריות כמו קרואסון. ההבדל הקטן? בעוד שאני מסיימת קרואסון עם מרמור על הקלוריות המבוזבזות ו-blue balls, כשאני מסיימת קאפקייק, אני מרגישה כאילו מישהו מחבק לי את הבטן מבפנים.

כל מי שאי אפעם אכל עוגה אסתטית בהגזמה בטח יעיד – הן נופלות בטעמן, ודווקא עוגה פושטית למראה נוטה להיות יותר טעימה מכל הפנסי-שמנסי. ב-Red Velvet זה פשוט לא קורה. פי אלף יותר “גם יפה וגם אופה”. דבר נוסף שאני אוהבת זה שילובי הטעמים שהישראלים הבינוניים והסבירים טרם אימצו לחיקם: נוטלה וחמאת בוטנים, סניקרדודל, מאצ’ה, ריזס, שוקולד-מנטה, אוכמניות ושוקולד לבן, צ’אבי האבי, קרמל מלוח, ואיך לא – רד ולווט, שזו תכל’ס עוגה בחושה בצבע אדום-דם. לא נורא. מתישהו ישראלים יתקדמו ויעזבו את ממרח ה’חומי’ מהפריסה בטירונות ויפתחו טעם יותר מעודן. אני בינתיים אקלע ב-מ-ק-ר-ה לדיזנגוף בכל פעם מחדש, ואצא משם עם שלל מכובד לשבוע שלם של sweet tooth.